ישבתי על הספסל הציבורי וחיכיתי.
לא בדיוק ברור למה.
איש אחד עבר,
הוא נראה קצת מהורהר,
אבל לזה לא ממש שמתי לב.
שמתי לב רק לזה שיש לו שיער סגול.
שיער סגול ועגיל בגבה.

המשכתי לשבת.

היה קצת קר,
אבל לי לא היה אכפת.

כמעט שנרדמתי.

פתאום התעוררתי.
הרגשתי גוף חם לידי.
וכמו שאמרתי, היה לי קצת קר,
אז חיבקתי את הגוף.
מסתבר שהגוף לא היה סתם גוף,
והוא היה של איזה בחור.
לא בחור קטן, ולא בחור גדול,
אבל לי הוא נראה כמו בחור כל-יכול.
אבל הסופר-בחור לא חיבק חזרה.

העמדתי פנים שנרדמתי,
כדי שהוא לא ירגיש רע.
כדי שאני לא ארגיש רע.

הסופר-בחור הלך... (או אולי ברח?)

ואז שמעתי קול מאחורי.
בכלל לא ידעתי שמאחורי יש עוד ספסל.

ושם.
שם ישבת אתה.

לא סופר-בחור,
בלי שיער סגול ועגיל בגבה,
מה לעשות, סתם אחד, ממוצע.

אני לא יודעת אם שמת לב
שישבתי מאחוריך,
אבל אני שמתי ליבי אליך.
ליבי היה שלך.
עם כל נשימה הייתי קצת יותר שלך.
ואפילו ראיתי את ה"אדים" שיצאו מפיך כשנשפת.

רק אז הבנתי כמה קר באמת היה.