אפריל 2005
ציפרי שיר של בוקר,
עטרת פרחים בצבע ארגמן
ריחות של אביב המחליף חורף
שמיכת פוך מוחזרת לארון.
הלא ידעת זאת תמיד, אחי -
גוף זה בר-חלוף הוא כאותו העלה:
בנחשולי רוח יסחף -
כי סחופים חיינו -
ויזהיב עורו וייכמוש.
שישים, שבעים, תשעים ומאה שנים
ויום אחד.
ערב רד, וכמה כאלה כבר שזפת בחייך?
נגינה נוגה, בוכיה ומתוקה.
אדמה, מים ואויר אנחנו, אתה יודע.
אולי שכחת לפעמים
כי קל לשכוח כששקועים במחול
שינויי הצורה
הבלתי פוסקים.
דברי חכמים - הרק עכשיו תשמע שמוע?
בוהק של שמיים - אך הפעם ממרחק אין קץ
אך לא - זה כאן, בתוך תוכך!
האם היה אי פעם מקום אחר?
גם ידעת, כמו כולם,
שבסוף הידוע יש סוד.
והסוד הוא בסוף כמו בתחילה
ודווקא אתה יודע, כמוני,
שהסוד הוא אפילו באמצע.
והתזמורת לא נדמה לה
והשיר לא התחלף
זה עוד בית, ואדומי קסם רעפיו
וכר דשאו - מה גדול ורחב ועצום הוא!
שמע לקול המחולל, אחי,
רקוד את הריקוד הנצחי
שמור על הקצב
ודע את זה הרז.
קסום הוא זה הסוד. קסום. |
