נזירות. נו באמת, כאילו שנזירות יצילו לו ת'תחת כשהוא תקוע
בצפון בלי אוטו. אם זה המצב, אז תסלח לי- אתה יותר מידי מסתמך
על מזל.
מה אני חושבת, בטח בכלל לא היו נזירות, והוא שוב מגזים. יש לו
נטיה לנפח דברים. כן... זאת לא הפעם הראשונה שהוא שיקר לי.
לדוגמה: "אני אוהב אותך, אבי".
"למה לא התקשרת למישהו שיבוא לקחת אותך? או עלית על אוטובוס או
משהו?" שאלתי.
"יכולתי, אבל מה יהיה כיף בזה? אולי אם את זאת שהיית באה." הוא
התקרב. "עדיין יש לך את הוולבו?"
-לא נכנסתי איתה בתוך עמוד חשמל כששברת לי את הלב, אבל לצערי
ניצלתי-
"כן." השבתי.
וכל הזמן הזה כאילו לא עבר כשעמדנו ככה כמו פעם, מתעקשים
להסתכל אחד לשני בעיינים.
"טוב, אני מתחיל רק מחר, אז נראה אותך אז." הוא הצהיר,"ביי."
"אוקיי, נראה לי." מלמלתי.

איך שרגע אחד יכול להרוס חודשים של הכחשה, כעס, שיכחה.

"שטן." מלמלתי, כשזכרונות שדחיתי שנה שלמה מתחילים לצוף חזרה
למעלה.