פתאום התחלתי לחשוב עליה. אין שום הגיון בכך. מעולם לא ראיתי
אותה, וסביר שלעולם לא אראה. לא חשתי כלפיה שום תחושה לעולם,
אולי פרט לקנאה קטנה כלפי עברה, ולא נוגע אליי כלל. ובכל זאת -
התחלתי לחשוב עליה. כיצד היא מרגישה, אז ועכשיו. עברה כבר שנה
וחצי מאז שהם נפרדו. היא עדיין חלק ממנו, והוא בוודאי גם ממנה.
אני, לא הצלחתי להיות יותר מאבן דרך קטנה בשביל שלו. אולם, בטח
לבסוף אגלה, שגם הוא לא ייזכר כיותר מאחת בינונית אולי בדרך
חיי שלי. אבל הם - הם תחנת הלינה הראשונה ההדדית, אותה התחנה
שאתה כל כך מלא אושר ושלווה כשהגעת אליה, לאחר מסע מפרך שבו
אינך יודע אם תמצא מקום מפלט ללילה הקרב. אחריה, אתה כבר יודע
שתמצא עוד. ורק לאחר שכבר תשכח כמה ציפית, כמה פחדת וכאבת לפני
אותה התחנה הראשונה, רק אז תוכל לחוש שוב את אותו האושר
והשלווה. הוא עדיין לא שכח. והיא - אינני יודעת, אבל בוודאי
שלא.

אני עדיין קצת חושבת עליו, לפעמים, ולפעמים הרבה. ברקע נשמע
עכשיו השיר ששמעתי לראשונה אצלו בבית, בבוקר, כאשר התעוררנו
ביחד במיטה מכורבלים. זה כבר לא עושה לי כלום. פשוט שיר יפה.

אני לא חושבת שבאמת אהבתי אותו. אני אפילו די בטוחה שלא. אבל
לומר שלא הרגשתי דבר, יהיה שקר גס. לעומת זאת, כשהוא יאמר
שאינו חש דבר אליי לעולם, זה יהיה כנראה יותר קרוב לאמת טהורה.
זה פוגע, אבל זה קורה. אני אוהבת אותו בתור בן אדם. ובצורה
הזאת, אני יודעת שגם הוא אוהב אותי. אני מעריכה אותו בצורה,
שלא חשתי כמעט כלפי איש לפניו. כל כך רציתי ללמוד ממנו, להיות
רגועה כמוהו - השתוקקתי לכך שיציל אותי, מעצמי בעיקר. שירים
אותי מעלה ויעזור לי לאהוב את עצמי, בכך שאוהב אותו. אבל זה לא
קרה. גם הוא מעריך אותי - אמר לי, שלא משנה מה אעשה, הוא עדיין
יחשוב שאני בן אדם מדהים, אך הוסיף, שזה גם כלל אינו משנה מה
הוא חושב. ואולי זה נכון - זה אכן לא משנה דבר. העצב עוד יעבור
לי, אהבתי כבר לפניו ואוהב גם אחריו, וסביר שאוהב יותר. אבל אז
אני חושבת עליה, על הכאב שאותו היא בטח חשה בזמנו.

לי הוא קצת חסר. לה - בטח יצר פצע פנימי שרק לאורך השנים ניתן
לאחות. הרגשות שאני חשה אליו עכשיו, בטח מהווים רק קמצוץ מזערי
מהאהבה והתלות שהיא חשה בזמנו. לא, אני לא מקנאה בה - אני
מרחמת עליה. היא איבדה בן אדם כה מדהים, לאחר שהכירה אותו באמת
- בטח זה הדבר הכי כואב בעולם. היא ידעה, שלא תמצא עוד אדם
כזה, ושלא נדבר על אדם טוב ממנו. ידעה שאיבדה את הדבר הכי יקר
שזכתה בו. מתגעגעת למגע הרך והמצמרר, שלא ישוב עוד לעולם ללטף.
המשענת שמנעה ממנה ליפול נעלמה, ובמקומה תחושת ההתרסקות
הכואבת...

ואולי, היא בכלל לא הרגישה כך. אבל אני חושבת, שהיא כן. לי היה
מזל. לפחות, הזמן שהייתי אתו לא עלה על מספר שבועות. הכיצד
הייתי מרגישה לאחר מספר כה רב של חודשים?

גם לי הייתה פעם אהבה ארוכה וגדולה. אבל אז, אהבתי עיוור,
וכשנפקחו עיניי - לא רציתי לזכור אותה עוד לעולם. ואכן הצלחתי
לשכוח.

אולי אני כן אוהבת אותו.