- 'תמר. עברו כבר יותר משלוש שנים...'
- 'שלוש שנים ושבועיים, אמא. שלוש שנים ושבועיים.'
- 'למה שלא תנסי?' מפצירה בה.
- 'תעזבי את הכביסה רגע'. מושכת מידיה מגבת מטבח מרופטת שקיפלה
בפעם השלישית מבלי משים.
- 'אמא. תעזבי אותי', עונה לה בקול שקט. בטון החלטי, מניחה
למגבת ומציתה סיגריה.
- 'אכלת משהו היום? כל כך רזית, תמרי...' מביטה בה חומלת.
'שאכין לך משהו? אולי טוסט?'
היא עוזבת את הכביסה בכעס, ויוצאת למרפסת. כסאות הפלסטיק מכוסי
אגלי טל. חיפה של לפנות ערב. סוף פברואר והקור מדקרות בגופה.
לבושה פשוט כתמיד - ג'ינס בהיר, והוא תלוי עליה ברפיון, וחולצת
טריקו. אחת מחולצותיו. כחולה. עם קריקטורה של ג'ון לנון
והכיתוב IMAGINE. ('דמייני לך אותי ואותך, בגבעה ירוקה, עם כלב
וילדה'. אמר לה פעם. והיא דמיינה. והוא סקל אבנים בגבעה ההיא.
בידיו. והיה גם כלב, והיתה ילדה. הכלב עוד מחכה לו. גם הילדה.
והוא לא בא).
אמה יוצאת אחריה.
- 'אני דואגת לך. תמרי. את כל כך צעירה. אפילו לא שלושים. הוא
לא יחזור. ואת יודעת. וענבל צריכה אבא. דמות אב. גבר.'
- 'ענבל מקבלת כל מה שהיא צריכה ממני', ענתה לה בעיניים
רושפות.
- 'כשהיתה אצלנו בשבת, שמעתי אותה מדברת איתו. לבד בחדר. את
יודעת מה היא אמרה לו? את יודעת שהיא ביקשה שאם הוא לא יכול
לחזור, שישלח אליה חבר שלו, כדי שיהיה לה אבא חדש?'
תמר מביטה בה בהלם. 'אז מה את רוצה? אולי שאפרסם בעיתון מודעה:
דרוש בעל לאלמנה במצוקה? מה את רוצה, תגידי?' צועקת בכעס.
- 'אני מבקשת שתיפגשי אותו. אם לא בשבילי, ולא בשבילך - בשביל
הילדה. רק תנסי. פגישה אחת. חצי שעה. תמרי.' והיא מלטפת את
שערה האסוף ברישול בגומיה שחורה דקה. 'את סובלת, ואני
יודעת...'
- 'טוב', נאנחת תמר, 'אפגוש אותו. לחצי שעה. ואחר כך אני לא
רוצה לשמוע ממך מילה על זה.'
אמה, מופתעת מההיענות, חיבקה אותה, והתירה את שערה, אוספת אותו
ומהדקת היטב, במבט מרוכז. 'אנחנו ניקח את ענבלי שתישן אצלנו.
תוכלו אחר כך לבוא לכאן, לשתות קפה'.
- 'השתגעת לגמרי? מה יש לך בראש, תגידי לי. אולי את רוצה שהוא
ישן כאן? במיטה של אורן? אולי שילבש את הבגדים שלו?' מפעפע בה
הבכי.
- 'שש... תרגעי, ילדה שלי... את רגישה קצת כי עברו רק שבועיים
מהאזכרה... ארתיח מים. נשארו לך סיגריות?'
- 'לא, זו אחרונה. בעצם תבדקי במגירה במטבח, מתחת לטוסטר. אולי
יש שם קופסא ספייר.'
היא יוצאת עם שתי כוסות תה מהבילות מפיצות ריח יסמין משכר. 'לא
מצאתי סיגריות'.
- 'איזה קור. אולי אביא לך משהו ללבוש?'
- 'לא צריך. לא קר לי', שיקרה. והיא רועדת פנימה. מבקשת לחלות.
מבקשת לפגוש אותו. איך לא נפרדה ממנו כשיכלה. איך... אחיו הגיע
לזהות אותו והיא חיכתה בחוץ. בפנים חסרות הבעה. אינה בוכה.
אינה צועקת. אינה מרגישה דבר.
הטלפון מצלצל. 'אל תקומי, אני אענה.'
- 'זה אבא. שואל מתי אגיע. הוא מתנהג כמו ילד קטן. אני זזה.
להכין לו ארוחת ערב. את רוצה שאקפוץ למכולת לקנות לכן משהו
לערב?'
- 'לא צריך. נזמין פיצה.'
- 'אתן אוכלות הרבה פיצה. הילדה צריכה אוכל אמיתי...' גווע
קולה, למראה הבת הבוכה.
היא מעסה את כתפיה ברוך... נוגעת בזרועותיה המגולות. 'את קפואה
לגמרי! אני מביאה לך סוודר.'
- 'תביאי לי משהו מהארון של אורן. את הסוודר האפור עם
הרוכסן.'
- 'תמרי. יש לך כאלו סוודרים יפים. הקשמירים שקנינו לך
באיטליה. למה את לובשת את הבגדים שלו?'
- 'ככה אני רוצה', ענתה לה שלווה, 'ככה אני מרגישה אותו.'
- 'מה תלבשי לפגישה מחר?'
- 'מה זה חשוב מה אלבש?'
- 'תבטיחי לי שאת מתלבשת בבגדים שלך. כבר הכל תלוי עלייך כמו
שק', נאנחת אמה, 'אולי נקפוץ בבוקר לקניון, נקנה לך משהו חדש?
תני לי לפנק אותך.'
- 'אמא... אני תיכף מבטלת הכל!'
- 'טוב', נבהלת אמה, 'יאללה. אני זזה. אל תתאמצי יותר מדי',
מביטה באנחה בבית המבולגן.
- 'אמרתי לך שאסדר לך עוזרת. אין לך זמן לזה. עם הלימודים
והעבודה ועם הילדה. למה את כזו קשה? תני לנו לעזור לך קצת.'
- 'לא צריך. אני מסתדרת. אז יש קצת בלגן. וג'וקים. אז מה.'
אמה לוקחת את התיק, מנשקת אותה. 'את יודעת שאני אוהבת אותך
ודואגת לך'.
הנה היא מסתלקת ממנה. סוף סוף.
היא שופכת את התה בכיור, התמצית גולשת מהכוס וטובעת בין כוסות
וצלחות מלוכלכות משלשום, או מקודם, היא כבר לא זוכרת מתי עשתה
כלים בפעם האחרונה.
ומוציאה מהארון התחתון, מאחורי הפח, בקבוק ויסקי. מלא כדי
מחצית.
'אכנס להתקלח', מחליטה. מורידה את חולצתו ומקפלת בזהירות,
כאילו בעוד רגע תתפורר ותיעלם... כמו דמותו. כמו חייו. הניחה
אותה על מכסה האסלה. מתקלפת מהג'ינס. ומביטה בעירומה בראי. כמה
זמן לא נגע בה איש. 'וגם לא יגע', מחליטה נחרצות. רק אתה, אורן
שלי. היא פוקקת את האמבטיה, ממלאת אותה במים לוהטים, לבחון
בפעם המיליון את כוח הסבל של גופה. מדי יום מעמידה אותו
במבחנים שונים ומשונים, משל היה מרטיר. מפזרת קצף אמבטיה בריח
פירות, ונכנסת, הגוף צועק בכאב. והעור מאדים למגע המים
הרותחים. והיא מתמסרת לו, לכאב הפיזי הזה. הוא אולי ישכיח
מנפשה.
בוכה.
היא לבד. ויודעת שיכולה לדבר איתו עכשיו. כל כך מתאווה להיות
לבד לפעמים. רק כשהיא לבד היא איתו. מרגישה אותו. 'למה עזבת
אותי', בוכה בקול. ידה עוטפת את פיה לחנוק את הצרחה. לכבוש את
הכאב. משעינה את ראשה על חרסינת האמבטיה הלבנה, הסדוקה. עיניה
נתונות ברטיבות הנובעת מהתקרה. המים החמים והאדים מאיצים את
דפיקות לבה.
דפיקות בדלת.
כמה זמן היא שוכבת כך במים החמים, עיניה בתקרה. אינה יודעת.
וגם המים אינם חמים כבר.
- 'רגע', צועקת. מתלבשת בלי להתנגב בבגדיו שהסירה קודם. הבגדים
נדבקים לגופה. אולי זו מעין. אבל רק שבע בערב. יש לה עוד שעה.
היא פותחת את הדלת, שערותיה מגירות מים.
בחור צעיר מביט בה ומחייך. 'הי' שלך היונדאי בחוץ?'
- 'של אורן, בעלי'.
- 'אכפת לך להזיז אותה? את חוסמת אותי. אני יואב, אגב, סליחה.
נעים מאוד.' הוא מושיט לה כף יד גדולה הנפרשת לעומתה בטבעיות.
בלי מבוכה.
היא לוחצת אותה קלושות. 'אני תמר. שניה. אביא את המפתחות.'
היא יוצאת בנעלי הבית הגדולות עליה בשלושה מספרים. נעליו של
אורן, וטורקת את דלת הבית.
- 'תודה. הקטנטונת עם השיער הארוך ששרה כל הזמן, היא שלך?'
- 'כן.'
- 'היא סיפרה לי שיש לה אמא צלמת, ואבא שיודע לעשות הכל.'
- 'אבא שלה מת לפני שלוש שנים', ענתה לו ביובש. מחכה להבעות
הפנים המוכרות, ההשתתפות בצער המאוסה, אי הנוחות המוכרת.
הוא הביט בה בשתיקה. על שפתיו עוד תלוי חיוכו. והנהן בראשו. לא
'הו אני מצטער לשמוע'. לא 'בטח מאוד קשה לך לגדל את הילדה
לבד'.
והיא היתה כל כך אסירת תודה על כך.  
- 'את מוזמנת לבקר. עם הילדה. אני כאן למטה. בדירה של
הסטודנטיות שעזבו.'

למחרת, קמה בחוסר חשק, מודעת ל'פגישה' שארגנה לה אמה. ויתרה על
הקפה של הבוקר, בשביל עוד כמה דקות של תנומה, ויצאה מרושלת
מהבית, כהרגלה, צועדת ברגל לסטודיו. לפתח את תמונות החתונה
שצילמה שלשום. נצבטת לראות את האושר הניבט מהתמונות. נזכרת
בחתונתם. התחתנו בבית. אפילו שמלה לא היתה לה. רק כמה חברים
והורים, טבעות - הפשוטות מכולן, ואהבה גדולה. הגדולה שידעה.
אחר כך נסעה לאוניברסיטה. המרצה מדבר והיא מביטה בשפתיו הזזות
כמו בסרט אילם, אינה קולטת, אינה כותבת דבר. מחשבתה נודדת.
אורן. סוגד לה בלילות. לשונו מטיילת בחשק בנפתולי גופה.
במערותיה. והם שוקקים תאווה זה לזו.
השיעור נגמר והיא עוד יושבת, לחלום.
בדרך הביתה, נתקלה בפקק ארוך. תאונה. בפלאפון נגמרה הבטריה,
אין לה שום דרך להתקשר למעין, לראות אם הגיעה, והיא תמיד
מקפידה להיות שם, ולקבל אותה. והיא רק בת שש וחצי.
מה תעשה? נתקפת קוצר נשימה ומגששת אחר מכשיר האינהלציה שלה.
שתי שאיפות. הפסקה. והיא נושמת.
אחרי עשרים וחמש דקות, הפקק מתחיל להשתחרר. היא נוסעת מהר, מהר
מדי. דואגת. כועסת בלבה. איזו אמא אני. נושכת שפתיים. 'ואם היא
לא בבית?'
- 'ענבל', היא צועקת עוד בשביל.. 'ענבלי... אמא כאן' ולא נותנת
לקולה להישבר. לא ליד הילדה.
הבית חשוך, והיא נמלאת פחד. איפה הילדה? מדליקה את האור. ג'וק
גדול עובר על ידה בריצה. אל מתחת לספה. על שולחן האוכל פתק
בכתב ידה הילדותי 'אמה אני בבית של יוהב השחן'.
היא ממהרת לרדת למטה. חושך בחוץ והיא אינה מכירה את הדרך.
דופקת על הדלת.
יואב פותח. 'אהלן. אני מקווה שזה בסדר שהיא מחכה כאן. היא בכתה
קצת', מנמיך את קולו, 'ואני במקרה בדיוק הגעתי, והיא אמרה שאת
לא באה, אז חשבתי לקחת אותה אלי. היא שיחקה עם מושון.'
- 'מושון?' תוהה תמר.
- 'כן, מושון החתול שלנו. הם בחדר. בואי, תיכנסי. את רוצה
לשתות משהו?'
- 'לא תודה. אני יוצאת עוד מעט. סבא וסבתא שלה צריכים להגיע
ולקחת אותה. אני מוכרחה להכין אותה.'
- 'ענבל אמא כאן.'
- 'איפה היית? חיכיתי לך', אמרה לה באכזבה.
- 'היתה תאונה בדרך, והיו פקקים.'
- 'מישהו מת?'
- 'לא', משקרת לה (והיא הרי ראתה איך הפרמדיק ניסה להחיות בחור
צעיר בצד הדרך. לשווא).
- 'בואי. סבתא בדרך. צריך להכין לך תיק'.
ענבל קמה, מלטפת את מושון הג'ינג'י. מושיטה יד לאמה.
- 'תודה, יואב'. הביטה בו לראשונה. אניצים לבנים בשערו,
בצדעיו. עיניו טובות. הוא גבוה, אינו כחוש. שפתיו בשרניות.
והיא בושה בעצמה, שמביטה כך.
הן עולות במדרגות. בשתיקה. יש להן רגעים של שתיקת אם ובת. רק
הן מבינות את השתיקה הזו. רק הן יכולות לה.
הנה אמה מגיעה. 'ענבל מוכנה'? אני לא רוצה שתאחרי לו. ותתלבשי
בצורה מכובדת, תמרי. לא הג'ינסים האלו. תעשי לאמא שלך טוב
בלב', אומרת לה בתחינה, 'איפה אתם נפגשים?'
- 'ב'הלל'. כאן, קרוב.'
- 'דווקא לשם?'
- 'הוא שאל לאן אני רוצה, וזה מה שאני רוצה'.
- 'טוב. שיהיה . תהיי נחמדה אליו. הוא בחור טוב', מביטה בה אמה
בעצב.
הן הולכות, מעין מפטפטת בעליצות, מקשקשת על מושון החתול, סבתה
שופעת רוך ועניין.
הבית שוב ריק.
היא פותחת את דלת הארון. שולפת את שמלתה האחת. סאטן אדומה
מבריקה. צווארונה סיני. רקמת דרקונים בזהב עליה. לובשת אותה
בזריזות. היא רפויה. אין דבר, חושבת. מביטה בראי. מופתעת.
לראות את דמותה האחרת. מתאפרת קלות. רק סומק ועיפרון עיניים.
שפתיה יבשות והיא מלחכת אותן בלשונה.
מפזרת שערה. מתחרטת ואוספת. לוקחת את התיק. מציצה בשעונה. יש
עוד זמן. מה תעשה? אולי תסתובב קצת. פותחת את הדלת ומטיחה עצמה
ביואב העומד עם ילקוטה של ענבל בידו. 'סליחה', קוראים שניהם
יחד. 'ענבל שכחה את הילקוט אצלי...' קולו הולך ונעשה שקט.
הוא מסתכל עליה, עיניו בוחנות. איזו מטמורפוזה חושב בלבו.
מחייך אליה. 'את יוצאת?'
- 'כן', עונה לו. אשמה בקולה.
- 'עם הנעליים האלו?' מחווה לנעליה. נעלי הבית הגדולות,
המרופטות של אורן.
היא צוחקת.
נכנסת הביתה. 'בוא תיכנס. אתה רוצה לשתות משהו? יש לי עוד
זמן.'
- 'סליחה על הבלגן', מתנצלת. כמעט ולא נכנס לכאן איש, למעט
אמה. חברות כבר אין לה...
- 'מה תשתה?'
- 'קפה. או תה. מה שתכיני לך זה בסדר'.
- 'ישבתי עם המתוקה שלך על שיעורי בית. אני מקווה שאת לא
מתנגדת'.
- 'לא', אמרה לו אשמה. בכלל לא שאלתי אותה אם היו לה שיעורים.
הנה האשמה מכווצת את לבה. שוב היא חושבת 'איזו אמא אני'...
- 'היא קצת מתקשה בחשבון, אבל היא אינטליגנטית בצורה לא רגילה.
יש לה שפה מאוד עשירה לילדה בגילה. וכושר התבטאות מצוין.'
- 'זה ממש מילה במילה מה שאמרה המחנכת שלה ביום ההורים
האחרון', ענתה לו, מכחישה בזכרונה את 'יום ההורים' הזה. האבות
והאמהות שעמדו מאוחדים מולה, יחידה עם ילדתה, מביטים בה,
מלחשים. 'הנה האלמנה'.
- 'אתה נשוי, יואב?'
- 'גרוש'.
- 'ילדים?'
- 'בן. אוהד... חי עם אמא שלו. בנהריה. כבר בן תשע.'
היא מושיטה לו כוס קפה. 'שכחתי סוכר. כמה?'
- 'בלי.'
שתיקה. והיא נבוכה כל כך. כמה שנים לא ישבה כך מול גבר... הוא
מפיג את חששה בחיוך.
- 'אז מי המאושר?'
- 'סליחה?' נותנת בו מבט שואל....
- 'את הולכת לפגוש מישהו', ענה. קובע.
- 'כן', היא עונה בשקט. כמעט מתנצלת. 'אמא שלי מוציאה אותי
מדעתי. היא רוצה שהבת האלמנה שלה תתחתן כבר. לא חשוב עם מי.'
- 'ומה רוצה הבת האלמנה שלה?' שואל אותה קולו רך.
- 'הבת האלמנה שלה רוצה שיעזבו אותה בשקט...'
- 'זה אורן?' שואל אותה, מחווה לתמונה מעל הטלוויזיה.
- 'כן.' עונה קצרות. אנחה בוקעת מכלא חזה. והיא שותקת.
הוא שותק גם כן.
- 'הוא נהרג בתאונת אימונים. הספקנו לדבר חצי שעה לפני שזה
קרה. לא התראינו שבועיים. והוא כתב לי שיר. הקריא לי אותו,'
הנה יוצאות מתוכה המילים. לראשונה. לאיש לא סיפרה. 'הוא היה
מוכרח לסיים, והבטיח להמשיך להקריא אותו אחרי האימון'. החלה
לבכות. כף ידה חוסמת את פיה. לא לתת לצרחה לחמוק ממנה. לא ליד
זר.
הוא הביט בה כואב את כאבה. הושיט ידו לאחוז בידה האחרת, המוטלת
על שולחן העץ. והפיל בתנועה מגושמת את כוס הקפה.
- 'עזוב. זה בסדר. אני אנקה'.
- 'שבי. אני אנקה...' הוא קם במהירות, מאתר את הסמרטוט בכיור,
בין הכלים המלוכלכים, שוטף אותה וסוחט בתנועה מיומנת, ניגש
לשולחן, ניגב אותו בתנועות גריפה, שוב סוחט, שוב גורף.
- 'עשה טובה. מתחת לכיור מאחורי הפח, יש בקבוק. תביא אותו'.
הוא שולף את בקבוק הויסקי. לא הרבה נשאר ממנו. הנה היא שותה.
הישר מהבקבוק. בגמיעות גדולות, שפתיה נצמדות לשפת הבקבוק ולא
מרפות. עיניה אדומות. הבכי...
והוא אינו מעז לומר מילה. הם יושבים כך שעה ארוכה. היא מוכרחה
לשירותים. מתביישת. לקום על ידו. והיא קמה, מתנדנדת. הוא ממהר
לקום ולתמוך בה, זרועו שעונה תחת זרועה.
- 'אני צריכה לשירותים', לוחשת לו.
הוא מוביל אותה, בידו האחרת פותח את דלת השירותים.
- 'תודה. אני מסתדרת'.

היא משתינה בשקט ככל שתוכל. נדחית מהבל פיה. שוטפת ידיה, איפור
העיניים שלה מרוח לגמרי. היא שוטפת פנים, מנגבת, ויוצאת, מבטה
מתנצל.
עיניה נחות על שעון הקיר. הפגישה שלה. היא מאחרת כבר בשעה
ורבע. מכשיר הפלאפון שלה כבוי כמעט תמיד. הוא בודאי התקשר.
והיא כבר לא תלך. וגם לא אכפת לה.
- 'את רוצה שאלך?' שואל אותה.
- 'אני חושבת שאלך לי-שון', עונה לו. קולה עילג. רבע בקבוק
שתתה. במהירות. והנה, עכשיו...רגליה כושלות.
- 'בואי. אעזור לך. איפה החדר שלך?'
- 'שם. בקצה המס-דרון. לפעמים אני ישנה בחדר של הילדה. איתה
במיטה'.
- 'היא מתגעגעת אליו. היא מחכה לו והוא לא בא'.
- 'אני יודע', הוא עונה לה, בטון זהיר.
- 'אתה לא יודע. אף אחד לא יודע. מה נלקח ממנה. מה נלקח
ממני.'
היא יושבת על מיטתה הסתורה. בחדר חושך. והיא מתירה את כפתור
הצווארון, ופותחת את הרוכסן בגבה בידיה הגמישות תמיד, שהן כל
כך כבדות עכשיו....
בחושך היא פושטת את שמלתה. התריס סגור, אבל מבעד לחרכיו מאירה
מנורת המרפסת, וגופה, עירום ולבן, נחשף אליו. הוא עומד ומביט.
גופו משותק.  
תוהה. כמה שנים לא נגע בה איש. ויודע...
- 'אתה יכול לכסות אותי?' שואלת, שיניה נוקשות.
הוא מסיר את השמיכה, הסדינים המקומטים, ומכסה אותה בזהירות.
שערותיה החלקות מכסות את פניה הרטובות עדיין מדמעות. ממים. ביד
רועדת הוא מסיט אותן ומביט בה. עיניה עצומות, והיא נאנחת
עמוקות.
הוא נושק למצחה.
וסוגר את הדלת.