אוגוסט.
פניה מבריקות מזיעה. היא מטפסת דרכה במדרגות. לאה. בגופיה
שחורה, כתפיותיה דקות מרושלות, תלויות רפויות על כתפיה,
מאיימות להישמט ולחשוף עוד מגופה. בידה האחת שקית מצרכים,
ובידה האחרת צרור מפתחות.
בתיבת הדואר שכב לו מכתב. והיא לא התעכבה להוציאו. מאז שאבד לה
המפתח, היא מתאמנת בשליית מכתבים באצבעותיה הדקות, לעתים נעזרת
בענפים, נבוכה למבטי שכנים.
באדישות מה, השתהה מבטה על התיבה הנעולה, והיא ממשיכה מעלה.
פתק. קרע מעטפה לבנה, בכתב ידו המוכר: 'מו קושלה... אייך?'
שלוש מילים המעירות בנפשה. היא פותחת את הדלת והפתק נושר מטה,
שוכב בציפייה על השטיח בכניסה. היא כורעת להרימו, קוראת בו שוב
- שפתיה מנגנות את המילים בלחש.
טורקת את הדלת ברגלה, ופוסעת למטבח, להניח את המצרכים. עגבניות
בשלות, בצל, שמנת, פסטה בצורת קונכיות קטנות, בזיליקום, והיא
יודעת שינזוף בה 'למה קנית? מה עם העציץ שהכנתי לך?' והיא תאמר
לו את שתמיד: 'אני לא מסוגלת לקטוף משם...' בבקרים, בקומה,
היתה יוצאת למרפסת, להשקותו באהבה, לקטום את פרחיו, כדי להאריך
את פריחת העלים, כפי שלימדה. להריח את ריחו המשכר, ללטף את
העלים הירוקים הכהים יותר, הכהים פחות, היא מכירתם כולם,
ולהרהר בו...
הטלפון מצלצל. היא אינה עונה, כהרגלה. חמישה צלצולים, ששה,
צפצוף המזכירה האלקטרונית, נשימתה נעתקת. זה הוא. 'הי... את
שם?' היא מזנקת בגמישות. מפילה את האפרכסת בבהילות.
'הי', עונה לו שקטה, לבה הולם.
'אני בדרך', אומר לה, והיא נוזפת בעצמה על שאלתה: 'מתי'? כילדה
שאינה יודעת לדחות סיפוקים.
'עשר דקות'.
'ביי', היא לוחשת וסוגרת.
חוצה את המסדרון במהירות, מסירה את גופייתה הדקה, מתירה את קרס
חזייתה, מתקלפת מהג'ינס, ומתמסרת, נשימתה נעתקת לרגע, לזרם
המים הקרים, הקרים מאוד, מבקשת לכבות תשוקתה.
לוחצת את משאבת הסבון הנוזלי, אל תוך כף ידה הקעורה, ומצטמררת
עוד למגעו.
יוצאת במהירות ומתנגבת ברישול. מושכת מקולב נחבא שמלת קיץ
אדומה מנוקדת לבן, קושרת את רצועות הקולר, וממהרת למטבח. יחפה.
מפעילה את הכירה החשמלית הקטנה, ממלאת סיר צר וגבוה מים עד
מחציתו, אוזנה כרויה לדלת. היא נוטלת קרש חיתוך מחורץ מעץ,
סכין חדה, ופולחת את העגבניות, בזו אחר זו, עסיסן ניגר. דפיקה
בדלת.
היא שוטפת את ידיה במהירות, אינה מנגבת, מגירה טיפות על רצפת
המסדרון ואצבעותיה מתלבטות במנעול. היא מתרגשת לבואו.
הוא נכנס. עיניו מאירות.
הוא נושק למצחה. לעיניה. לשפתיה, אוסף אותה אליו.
'הידיים שלי רטובות', היא עוטפת אותו בזרועות ישרות מושטות
קדימה. כאילו נתונות בגבס. היא חושבת בחיוך.
'לא אכפת לי', הוא עונה לה. שקיות כבדות בידיו והוא נזהר שלא
להכביד עליה.
'מה הבאת לי?' שואלת, בביישנות, קולה דק, מתפנק כילדה.
'הבאתי לך זיתים שהכנתי בשבת. ואשכוליות אדומות. הן יצאו
נהדרות השנה. קטפתי לך אותן הבוקר, יש לך דואר, אגב... את עוד
מוציאה את המכתבים עם ענפים?' מצטחק לעומתה.
היא משתרכת אחריו למטבח, מביטה בעורפו הדק, בשיערו המאפיר. לבה
מתרונן.
הוא מניח את האשכוליות על פיסת שיש פנויה. 'מה את מכינה?' סוקר
את העגבניות המפולחות, המים מבעבעים כבר.
'פסטה. איפה לשים את הזיתים, במקרר?'
'לא. הם משומרים בשמן זית. לא שמים שמן זית במקרר', הוא מתקשה,
'אני רוצה שתטעמי אחד'.
בצייתנות, היא מנסה לסובב את המכסה ולא מצליחה. מושיטה לו,
והוא מסובבו בקלות, תר אחר מזלג, ומושיט לפיה זית. היא עוצמת
עיניה מוכנית, אלפי טעמים מתנגשים בלשונה, צובטים אותה
במרירותם, בחריפותם, במליחותם.
'טעים לך?' שואל אותה בציפייה.
היא מהנהנת.
'הם קשים. זה טעים בהרבה מהזיתים המרוככים התעשייתיים בסופר'.

היא מוציאה במבוכה את הגרעין מפיה, מתכופפת לפח האשפה מתחת
לכיור, מודעת היטב למבטיו.
כשהיא מתרוממת הוא חובק אותה.
'התגעגעתי אלייך', הוא נושם אותה. כובש את פניו בצווארה,
בשיערה.
'את נראית עייפה. איך את ישנה, ילדה שלי?'
'אני לא', מגחכת קלות. קורעת את שקית הפסטה, בשיניה. ומרוקנת
אותה לסיר המבעבע, אדים מהבילים מכסים את השקית, פניה מתלהטות
'יש לך כאן מספריים... לא חבל על השיניים שלך, צחורת שיניים
יפה שלי?' אפילו כשהוא מוכיח אותה, הוא עושה זאת בחן האופייני
לו.
היא פורסת את העגבניות לפרוסות, לאורכן ולרוחבן, ועורמת את
הקוביות האדומות בקערה לבנה.
שולה שני בצלים מהשקית, מקלפת, הנה כבר דומעת. מושכת באפה.
הוא לוקח אשכולית אחת, מקלף באצבעות מיומנות, פוער אותה
באמצעיתה, מושך פלח אחד ומקלף - חושף את בשרה - נטיפים צפופים
אדומים. והריח משכר אותה. היא מפשקת שפתיים, נכונה לקבל כל דבר
מידיו. עיניה מוסיפות לדמוע. היא מרוגשת. האוויר חם ודחוס. הוא
פותח את דלת המרפסת - מציץ בבזיליקום - 'אני רואה שטוב לו
כאן'. מחייך אליה.
'הפסטה לא מוכנה כבר?' שואל אותה ושולף קונכיה אחת בכף מחוררת,
נושף לקררה ונוגס בה.
'אל דנטה', מכריז.
'איפה את מחביאה את המסננת?' מחטט בארון השמאלי התחתון.
'קח', מושיטה לו. קורעת את עלי הבזיליקום בידיה, כפי שלימדה.
'לא בסכין, מתוקה שלי, באצבעות. הסכין הורסת את כל הארומה'.
נזכרת במילותיו, אחת לאחת.
צלחות וכוסות מקרקשות בידיו. הוא עורך שולחן לשניהם, חוזר לקחת
סכו"ם, את צנצנת הזיתים שלו.
הבצל מיטגן ברעש. הם נתקלים האחד בשניה ללא הרף, במטבחה הקטן.
באגביות שאין בה ממש.
'אולי אכין לנו מיץ אשכוליות?' שואל אותה בעיניים בורקות. היא
מחייכת, נכונה לכל.
הוא סוחט אותן והיא מביטה מרוגשת - משהו בתנועותיו המאומצות -
בכוח שהוא מפעיל - מסעיר אותה.
הוא מקרב לפיה מהמיץ בכף - 'את רוצה שאמתיק באיזו כפית סוכר?'

'אוי, הן טעימות... אל תמתיק. אני אוהבת אותן כך'.
הם מתיישבים לשולחן. ביניהם עומד אגרטל כחול, ובו חרציות שקטף
לה.
'אני רוצה לראות אותך', אומר לה ומסיט אותו לקצה המרוחק של
השולחן.
הם אוכלים בשתיקה ומביטים האחד בשניה. המאוורר הקטן מסתובב
ברעש, מצנן אותם אך בקושי, תלתליה מתבדרים ברוח המדומה הזו
והוא מביט בה. מניח למזלג. לוקח את ידה ומאמץ אליו.
כך כמה דקות.
היא קמה בפתאומיות. נכנסת לחדרה, הוא שומע מגירה נטרקת. היא
שבה, מושיטה לו ספר, דפיו מצהיבים, כריכתו מוכתמת.
'לא הספקתי לעטוף', מתנצלת בפניו.
הוא מחייך, פותח וקורא את הקדשתה. אוחז בידה, מושך אותה אליו.
מושיבה על ברכיו הרזות, מניח לספר, ומנשק אותה בצווארה.
'לא אכפת לך שהוא משומש, נכון? אני אוהבת ספרים משומשים. נברתי
שם שעה וחצי. עד שמצאתי...' גווע קולה.
הם מגששים דרכם לחדרה. טעונים תשוקה אדירה.
זו להם פעם ראשונה.
הוא מושיבה בקצה המיטה. כורע לרגליה, על ברכיו, אוחז בכפות
רגליה, מצמידן יחד אל לבו, מגיש אותן אל פיו, נושק להן - היא
יודעת כמה נסער הוא.
היא נעמדת. מתירה באצבעות רועדות את קולר שמלתה ופושטת אותה,
נגלית לפניו בעירומה, כך, לאור יום, כפי שמעולם לא. 'בוא אלי',
לוחשת לו. הוא מתרומם, נושק לה ממושכות, יונק את לשונה, כפותיו
עוטפות את לחיה. היא נשכבת בציפיה.
'תני לי להסתכל', הוא מבקש בלחש. והיא מניחה לו.
הוא מביט בה, מבטו לא מש ממנה, ידו מתירה את חגורתו, הוא מפשיל
את מכנסיו, חולץ את נעליו, פושט את חולצתו - היא מתביישת להביט
בו. מסבה את פניה.
פטמותיה מתקשות למגעו. הוא מצמיד שפתיים רעבתניות, ויונק
כתינוק בן יומו. היא מלטפת את שיערו. נשימותיה כבדות.
בשעה שהוא נדחק אליה היא בוכה. עיניה עצומות. עיניו פקוחות
לרווחה. מבוהל, הוא שואל אותה 'אני מכאיב לך?' היא נדה ראשה
לשלילה.
'אני אוהב אותך ילדה שלי. אני כל כך אוהב אותך. את לא
יודעת...'
לא יוצא ממנה קול. היא רק מהנהנת בכוח, נושכת שפתיה, תנועותיו
מתלבטות, הוא נע בתוכה באיפוק רב, והיא יודעת שהוא כובש את
תשוקתו בכוח. היא הודפת אותו ממנה בתנועה קלה, בלי אומר
ודברים, מתיישבת עליו, ונעה כשהוא בתוכה, גווה קעור וקמור
לפרקים, היא בוכה בקול. ואינה חדלה.
הוא מחבק אותה בכוח, רועד בכל גופו. לוחש באוזנה, להרגיעה, אבל
אין היא שומעת.
היא חרשת עכשיו.
צלצולים באוזניה.
ראשה נע מצד לצד.
היא מתנתקת. הוא יודע. ומוסיף לחבקה. ולדבר אליה.

צלצול מכשיר הפלאפון שלו מעיר אותה. היא מביטה בו. הצלצול
מתחדש.
'אתה לא עונה?' שואלת אותו, קולה זר לה.
'לא. זאת היא. יום שלישי היום. שכחתי לגמרי - היא ביקשה שאקח
את הילדה לפעילות בבית הספר בחמש. כבר כמעט שש'.
היא מתרחקת ממנו. שפתיה חשוקות. מעלה את שמלתה על גופה, הפוכה,
מקומטת, אינה טורחת לקשור את קולרה. שערה סתור, תלתל אחד נצמד
לשפתה בעקשנות.
נמלטת לסלון, לפנות את הצלחות המלאות כמעט. הפסטה קרה כבר.
קנקן מיץ אשכוליות מלא עד שפתו, שנסחט באצבעותיו, מפתה אותה
והיא שותה ישירות מהקנקן, בלי כוס. הנוזל האדמדם ניגר בין צידי
שפתיה. לא אכפת לה.
הוא בא, במכנסיו לגופו, לא רכוסים, גופו שעון על המשקוף. מביט
בשמלתה המוכתמת, בדמעות העלבון, שרירי הלסת שלה זעים בעצבנות.
סנטרה מוגבה - להחזיק בכוח שרידי גאוותה.
'לך', יורה לעברו.
'נירה...'
'לך עכשיו'.
'אל תעשי את זה. אני מבקש..'
'לך אליה. היא מחכה. לך לאשה שלך. לך לילדה שלך'. מתיזה ארס
מילותיה.

'את הילדה שלי...'

היא מניפה את הקנקן למול עיניו המשתאות, ומטיחה אותו ברצפה.
הקנקן מתרסק ברעש. אי של זכוכיות ומיץ אדמדם מקיף אותה, והיא
יחפה.
'אל תזוזי', הוא מרים את קולו. מבועת. ידיו מושטות קדימה,
לעצור אותה.
'לך', היא פורצת בבכי.
הוא ממהר לחדרה, נעליה בידיו. הוא מניח אותן בשתיקה לרגליה,
חולצתו בידו.
דמעות בעיניו.
'מו קושלה', לוחש לה בבכי. ויוצא.


מו קושלה פירושו: 'יקירתי, דם מדמי'.

תודה גדולה למאירי.