היה טיול, אתמול, היה כיף, היה מדהים, כל מה שביקשתי באותו
הרגע, הרע חיכה לי בצד, היה ברור לי שהוא יבוא מתישהו, הוא לא
יכול להשאיר אותי דקה בשקט, דקה שטוב לי בה, שמדהים לי בה,
שפשוט מושלם, הוא בא אליי אחרי הטיול עם עוד איזה כמה חברים
מזדיינים שלו - אחד קראו לו " לא אכפת לי" והשני זה היה...
"ריק לי פה", והשלישי "שילכו להזדיין". הם הסתדרו מצויין,
החבורה הזאת. בראשם עמד המנהיג שלהם - הרע, והוא ככה מדי פעם,
כשראה שהמצב טוב מדי שלח את אחד החברים שלו שיסדר את המצב
ויחזיר אותו לנורמה - שיציק לי ויעשה לי את המוות עד שאני אגיע
למצב כזה שהנחמדות אצלי כבר לא משחקת והדבר היחידי שבא לי
לעשות באותו הרגע זה לתפוס איזה שהוא בנאדם, לא משנה מי, ופשוט
לתלות אותו על עץ ולראות איך הראש שלו מחליף צבעים, וברור שזה
מותר לי כי כשאני עצבנית אז פתאום אני מרשה לעצמי הכל. ואתם
בטח שואלים מה עם ה"מדהים" שהיה. אל המדהים לא מגיעים, הוא
משמש לי רק כאיזו מילה לתאר איך היה לי בכל מיני מקומות
וטיולים ורגעים, המדהים באמת נמצא רחוק, רחוק בקו האופק
שבכנרת, על פי החוקים אפשר רק לדמיין אותנו מגיעים אליו
ולחייך, אבל מוחשית אי אפשר להגיע אליו או לשרוד בו יותר מדקה,
ולא ראיתי אנשים שם, אבל אני החלטתי שאני, כן כן א-נ-י עובדת
על זה, אני אשבור את החוקים ואצליח לגעת בזנב שלי, כמה שזה
נשמע קשה (ולא שיש לי בכלל זנב...), כי די, אני פשוט חייבת, זה
אוכל אותי, אני כבר מזילה ריר, וכמו שתמיד אומרים "אין דבר
העומד בפני הרצון". טוב, וואללה, טועים, מה הם יגידו כשהם
יפגשו את "לא איכפת לי" או את "ריק לי פה" או את "שילכו
להזדיין"?! נו, אז למה לשקר, יש דבר העומד בפני הרצון, אל
תהפכו את הכל לכזה קל וורוד...
אז באיזה יום בהיר אחד כשרע, ריק לי פה, לא אכפת לי ושילכו
להזדיין לא היו בסביבה החלטתי שאני חייבת לנצל את הרגע
במהירות, קניתי איזו לגונה אדומה עם משוטים, לקחתי אוטובוס
ונסעתי לכנרת להגשים את החלום שלי. זה היה איזה לילה עם אור
ירח סגול ואת כל האווירה היה אפשר לתאר כ"פפפפיייייההה איזה
יופי". הייתי לבד שם, לבושה בשחור, זה היה לי קצת מוזר שאני
לבד, ובטח ובטח מוזר שאני לבושה בשחור - איפה כל הצבעים. טוב,
בטח כל השאר התייאשו.
אז ככה אני צועדת יחפה על המזח הדוקרני שבכנרת ורואה את האורות
המשתקפים על המים ומסמנת לי בעזרת ריבוע קטן שיצרתי עם הידיים
את הנקודה המדויקת אליה אני רוצה להגיע, שם נמצא המדהים,  אז
שמתי את הלגונה על פני המים והתחלתי לשוט וכמה שיותר מהר, לשוט
לשוט לשוט, לברוח מהם, ואני מתעייפת ומזיעה ולא אכפת לי מזה,
רק חשוב חשוב לי להגיע לשם, את כל הקיטורים הכנסתי בקופסה
מאחור. ואחרי איזה שעה של שיט מטורף התחלתי לבכות, התחלתי
לצרוח, להסתובב ולהשתגע, ראיתי אותו - את המדהים. הנה הוא עומד
מולי נשען על עץ, נגעתי בו, נשכתי אותו, תפסתי אותו בידיים
וניסיתי לדבר, ורק יבבה עלתה מהגרון שלי, נרגעתי ושנינו ישבנו
לנו על המזח, לא הסתכלתי לשום מקום מלבד לעיניים שלו, עיניים
שהיו מרוחות לו על כל הפרצוף.
ואז התחלתי לצעוק עליו (היה לי קשה לצעוק על מדהים, זה דבר
כמעט בלתי אפשרי ועוד בעיקר כשמסתכלים עליו), אבל הצלחתי -
צרחתי עליו ושאלתי אותו איך הוא היה יכול לאמלל אותי כל השנים
האלה!!! ומה ומי הוא חושב שהוא, שהוא יכול לעשות דברים כאלה
לאנשים, להכניס אותם לאיזה בועות וורודות שכשמנסים לגעת בהן הן
מתפוצצות ונופלים בחוזקה על האדמה. מדהים לא ענה לי, הוא ידע
שאני צודקת, ואני ידעתי שאין מה לעשות והחיים הם לא פיקניק,
ואז באומץ רב שאזרתי נישקתי אותו. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי,
זאת היתה נשיקה מדהימה (ברור שהיא תהיה מדהימה, אנחנו באופן
כללי מדברים על המ-ד-הי-ם עצמו...). עם כל הלהט, פירקתי את כל
החרא שעברתי בדרך, את כל הצרחות, את כל אשליות הריגושים שבי,
בעת הנשיקה הזאת. הנשיקה נמשכה כשעה שלמה שטסה כמו שנייה.
פתאום שמענו רשרוש, ראינו את רע יוצא מהמים. מדהים קם מיד
ופוצץ אותו במכות, ואז כשהוא מעולף על הרצפה, אני לקחתי את
העונג, והחזקתי אותו בידי ותליתי אותו על עץ ושנינו צפינו ביחד
איך הראש שלו מחליף צבעים...
הוא חייך, גם אני.
הסתכלתי לאחור וראיתי שוב את קו האופק שבכנרת, פתאום בלי הודעה
מוקדמת מדהים נעלם, קפאתי לרגע במקום. הייתי בשוק, אחר כך
ישבתי והתחלתי לבכות בכי שקט, לבכות על כל הטוב שהיה לי, ורק
"ריק לי" החמוד הגיע לנחם אותי.