לוקח זמן רב מאז שאתה חוזר לתל אביב אחרי גלות ארוכה, עד אשר
תוכל להתיישב בנוחות על אחד הספסלים בשדרות רוטשילד, לפתוח ספר
ולשקוע. העיר לא מקבלת את השבים אליה בזרועות פתוחות. כנערה
נבגדת, מפנה את גבה ומגניבה חיוך ערמומי אל השמיים שתלויים
מעל.
אדם נדרש להוכיח את נאמנותו מחדש כדי לזכות לחיבוק עדין בסוף
היום. לפסוע ימים ולילות ברחבי העיר עד אשר ישתפשפו נעלייך
בזוהמה שאתה כה אוהב.
רק בסוף המסע הזה, שנמשך חודשים, אתה מבין עד כמה באמת הוא היה
נחוץ. ללא השיטוטים האינסופיים בסמטאות, לא תיפתח העיר בפני
אותו מאהב ישן ששב כפי שעזב, בערב סתווי אחד, ללא כל הודעה
מוקדמת.
השיטוטים מגלים בתוך האדם רגשות נחבאים שמבקשים להשתחרר. תיעוב
שעולה בנוה שאנן, תשוקה שמעוררים החלונות המסתוריים בנוה צדק,
כעס על הכיעור הלא מוצדק של בניין האופרה בלב הטיילת. יש גם
געגוע לשעת בין ערביים בימי שישי בשדרות בן גוריון ורחמים על
כל הנערות שמגיעות ממקומות רחוקים כדי לטייל בעיניים פעורות
בבועת שינקין. העצבות מלווה אותך לכל אורך המסע. אתה מוצא את
עצמך מתאבל על הנעורים שנסחפו עם החול בחוף שרתון, על חנות
הספרים בסמטה פלונית שכה אהבת לבקר והיא נעלמה, על האוויר
המזוהם שזורם בריאותיך. בכל פינה העצבות מוצאת דרכה אל לבך,
כאורח בלתי רצוי, אבל חיוני. לאחר שאספת את כל חלקי פאזל
הרגשות, העיר מתקבצת לתחושה אחת שחודרת לנשמתך ועוטפת אותך
בנעימות מנוכרת.

זמן רב אף יותר עובר עד אשר שאתה יכול להתיישב באחד מבתי הקפה
שנהגת לשבת בהם (כמובן שרבים מהם כבר נעלמו מהנוף), להוציא
מחברת קטנה ולשרבט בה איזה הגיג או שיר שעלה בראשך. בבית שאותו
עזבת זה מכבר, נשארו עשרות מחברות כאלה ובהן שירי אהבה לעלמות
חן צעירות שהגישו לך קפה, שירי הלל לעונות השנה ושירים קטנים
לעיר שאהבת.
פעם, כשהיית מתיישב באחד מבתי הקפה הללו, היית רואה איך הנערות
מצחקקות ביניהן. "הנה המשורר הגיע", היו אומרות ועיניהן מלאות
תקווה שתבחר בהן למוזה הרגעית. הו, מה יפים היו הימים ההם.
בסוף המשמרת, אחת מהן הייתה מתלווה אלייך לדירה המקסימה
בעליבותה ונרדמת במיטתך, כשאתה עומד במרפסת ומרדים בזרועותיך
את העיר. איך אהבת את הלילות שבהם נרדמת על המרפסת, מאוהב
בעיר, מאוהב בנערה שחולמת על פיות בחדר שינה ומלא סיפוק. איזו
דרך נפלאה לחיות, היית חושב לעצמך, מחלק את זמנך בין הים ובין
בתי הקפה על נערותיהם ובסוף היום סוגר עוד מחברת שירים ומנשק
שפתיים עדינות וצמאות.
השגרה הנעימה הזו היתה מופרעת מדי פעם על ידי כל מיני מסיבות
קוקטייל לרגל יציאת ספר שירים חדש, או קבלת איזה פרס כספי
מהמדינה, כדי שתוכל להמשיך לדאוג למיטב בנותיה של הארץ הזו.
כשאתה משורר חד הבחנה ומוערך, אתה יכול די בקלות להבין בשלב
מוקדם שהחיים שלך לא מתקדמים לשום מקום מעניין. נכון שאלפי
אנשים בעיר הזאת היו מוכרים את כל רכושם כדי להתחלף איתך, אבל
זאת בדיוק הסיבה שהם אינם משוררים.
אז יום אחד אתה קם, לוקח קצת בגדים, קצת מחברות ריקות ועוזב את
בתי הקפה, את הנערות, את החיבוק של משרד החינוך והתרבות לטובת
גומחה קטנה ובתולית בפרברי לונדון. בהתחלה יכתבו עליך קצת
דברים מרושעים בעיתונים, אחרי שנה כבר לא יזכרו אותך.
ואז יום אחד אתה חוזר.

ייעודו של משורר הוא לנדוד בין המילים, כך היה רושם בראש כל
מחברת חדשה שהתחיל. כעת הוסיף משפט נוסף במחברת הריקה הראשונה
שפתח מאז הגיע: אל לו, למשורר, לפרוץ את גבולות המחברת בנדודיו
אחר המשמעות. רשם וחייך. נדמה היה שלאחר שנים של נדודים חזר
לאותה נקודה, ממנה עזב. אומנם זקן הוא בעשור וחצי, אך התשוקה
לשירה ולגוף צעיר מתפתל בין ידיו בערה בו כמו היה אותו בחור
מהורהר שעזב בערב סתמי אחד את העיר.

כנראה שהקסם של מחברת, חולצת גולף שחורה ומבט מרוחק עדיין
פועל. לפני שנרדמה היא אמרה לו שמה שמשך אותה אליו היתה המחברת
שבה רשם בלהט אגב שתיית הקפה. אמא שלי גם כמוך, היא אומרת כשהם
נכנסים לדירה, אוהבת לשבת שעות בבתי קפה ולרשום לעצמה דברים
במחברת הקטנה. הסמול טוק לא מתפתח יתר על מידה, שכן במהרה
המשורר ונערתו מתמוטטים על המיטה.
ארבע עשרה שנה אחרי, הוא שוב מוצא עצמו בחדר קטן שמזכיר פלאים
את הדירה הישנה, עם נערה מקסימה שמנשקת את שפתיו. רגש אחד, שלא
השתחרר מאז שעזב, פורץ מתוכו. אושר, שאף צירוף מלים לא ייטיב
לתארו.
היא רוצה להירדם בזרועותיו. הן תמיד רוצות, אבל הוא מסביר את
הרגלו הנושן, לעמוד על המרפסת בשעות הלילה עד אשר הזריחה
משכיבה אותו לישון. אני מבינה, היא אומרת ומפתיעה אותו מעט,
לאמא שלי יש שיר שמדבר על אחד כמוך, תוציא את הספר מהתיק
ותחפש.
היא נרדמת ומשאירה אותו עם הזיכרון. קיץ 85' זה היה, הוא אומר
לעצמו מלא התרגשות. חוזר על שם המשוררת, אם אהובתו הרגעית,
בנסיון לשחזר את הלילה ההוא. לא במקרה בחלוף כל השנים הוא זכר
את שמה. היה משהו מיוחד באותה נערה חולמנית שפגש לפני עשרים
שנה. בבוקר לא שאלה אותו כמו כולן, מתי ייפגשו שוב, רק נשקה על
הלחי והבטיחה שיום אחד תקדיש לו שיר.
עיניו נעצרות בעמוד השביעי של הספר הדק. רקוויאם למשורר מזדקן
היא קראה לשיר. צחוק רם מרעיד את המרפסת. הוא מכבה את הסיגריה
שלא הפסיקה להגיע לשיאה, מכבה את הנורה במרפסת ונשכב לצד הגוף
הצעיר ששוכן במיטתו, ממשיך לצחוק מבפנים.