נכה, לא נכה!
הוא צעק עלי וזרק את מה שנשאר מהמרק שהכנתי לו על השטיח. שוב
התבלבלתי.
בזמן האחרון היחס שלו אלי מתדרדר. בתחילה שמחתי שהוצבתי אצלו -
הוא מבוגר יותר מהאחרים, זוכר איך זה היה פעם.
גם קיבל את זה מבוגר, בהדרגה, ממש הרוויח את זה, כמו כסף ישן.
לא כמו הנכים הצעירים האלה, שביום אחד, לרוב בשבריר רגע, זוכים
לסטאטוס שאותו חונכו לקדש. זה מטמטם אותם, כמו בפיס.
לא תמיד זה היה ככה. אני מחפש כבר הרבה זמן מישהו שיסתכל לי
בעיניים ויאמר לי שגם הוא חושב שהמצב הרחיק לכת.
אבל הוא בדיוק כמו האחרים.
בתחילה היו הנורמות, דברים קטנים. לא מרביצים לאנשים עם
משקפיים, לעזור לקשישה לעבור את הכביש, לקום באוטובוס, אסור
לדבר סרה במתים.
חנייה שמורה. קשה להם. הוא זוכר.
היום אומרים, הכי חשוב זה הראש. מאז שנכנסו לתוקף התקנות
החדשות, בנוגע לזכויות הנכים, באמת יפה איך שהחברה נרתמה
להשוואת ההזדמנויות. ולא שצריך חוקים. טוב הלב האנושי עושה את
שלו. חונכנו לעזור. אסור לצחוק. אומרים שהרגע בהיסטוריה בו החל
המצב להשתנות היה כשהפסיקו את זריקת הגמדים. יכול להיות שסתם
סר חינה, אך יש הסוברים כי זהו סממן מובהק לכך שבאותה תקופה
החלה להשתרש הדעה כי בבפנים של הנכה נמצא איש. סתם איש, רגיל,
לא נכה.
גם הטכנולוגיה נרתמה לעזור לאלו שהגורל (הטבע?) הועיד להם חיים
קשים יותר. רגל להליכה, רגל לריצה, רגל לים, רגל לערב. מכשירי
שמיעה, ראיה, עזרי דיבור, שיטות שיקום. והדמוקרטיה, רק
בדמוקרטיה. איזו נאורות. נוסדה שדולת נכים, התפתחה למפלגת
הנכים, ומזמן שמספרם עבר את ה-50%, הם אוחזים במושכות. הם כבר
לא צריכים טובות. ויש יותר מיום ליום, לא עלינו.
כמובן שלא תוכל להביא עצמך למצב כזה, אפילו אם הסטאטוס מושך.
אסור, יתפסו אותך ויקרעו אותך. אותך, ואת כל המשפחה שלך. לעולם
לא יוכל איש ממשפחת מתנכה, כך השם הרשמי לנמושות המתפתים לפגוע
בשלמות הבריאה שנתנה להם, לקבל זכויות נכה אמיתיות. זה חטא
מבחיל, זו תבוסתנות.
מה שיוצא שזרוקים כמה מאות מוגבלים (ככה קוראים להם ברחוב כדי
להבדיל אותם מהנכים) למען יראו וייראו. ועליהם מותר לצחוק.
לפעמים זה הגשר היחיד המחבר בין הבריאים לנכים. לכל אדם יש
פונקציה: המוגבלים מנקזים אליהם את מרמור הבריאים, והנכים
מפרגנים.
ברוך השם, יש בריאות. ועבודה, ברוך השם. אני לא מקנא בו, מגיע
לו הכל - קשה לו, מאז שאיבד את הראיה, וכבר שנים שהוא לא הולך.
בן 104, ועוד חריף, שיהיה בריא.
ויש לו בת, שיש לה רגל אחת קצרה ואני אוהב אותה. יש לה נעל אחת
רגילה, ואחת עם סוליה בגובה 15 ס"מ. הכרתי אותה לפני שהגעתי
אליו. הייתי מסתכל עליה באוניברסיטה, אבל למה שמישהי כמוה
תסתכל על חסר עתיד כמוני? מה, היא תחכה לי בבית עד שאחזור
ממטלות החיים? היא תמצא לעצמה נכה (לא נכה) צעיר, אם אפשר דור
שני או שלישי לפחות, מישהו בקלאסה שלה. הם ייסעו ברכב חדיש
ומפנק, יחנו בהבימה מתחת למדרגות.
וכשהיא הולכת יחפה היא מתנודדת מצד לצד, מחייכת את השפתיים
העבות שלה, התלתלים שלה, סמיכים, שביל באמצע, קופצים לפי הקצב.
רגאיי.
THE NIGHT COMES AND WE WANT TO GO HOME. הם נולדו עם הקצב הזה
או נוצרו לפיו? נוח לה בקצב הזה. היא לא תביך עצמה במאמץ
להדביק קצב רגיל. בשביל מה? זה הקצב שלה. היא רחוקה מלהיות
זורמת, הרמונית. לא מרחפת. יותר... מקרטעת. לא במובן שלילי,
יותר... מתקתקת עניינים. מתקתקת. כאילו היא עושה קדימה ואחורה
עם הסנטר והעורף תוך כדי ריקוד. רקדנית התקתוקים. לא מרחפת.
מתקתקת.
יושב כמו שייח. זה אני מסדר אותו כמו שייח. יכולתי לסדר אותו
כמו שבלול. כמו בודהה. ורק העיניים שלו היו מסגירות אותו.
והקול. הוא עדיין מדבר כמו מורה. היה מורה לאזרחות במשך 30
שנה, חצי נתניה עברו אצלו. מדבר בעיצורים גרוניים, נראה לי
שהכי חסר לו לסובב את הראש, אינסטינקט של לבדוק אם צוחקים
עליו. צריך לשים אותו בסמוך לאחד הקירות, לפתוח לו זווית ראייה
עם מינימום שטח מת. אחרת זה סיוט - הוא ישמור על רב שיח מתיש
שכל מטרתו לוודא את מיקום ומזג הסובבים.
הוא סיפר לי, שניסו פעם להזיז קבוצה של אנשים ממקום מגוריהם.
גם הוא הזדעזע, כמו כולם אז, לשמוע אב שכול, המיועד להתפנות,
מלח הארץ, בריאות מכף רגל ועד ראש, שהיה מוכן רציונאלית לפינוי
מתוקף החוק, אך הצהיר כי ברגע שיעז מישהו לנסות להזיז את קבר
בנו, יהיה הוא הראשון לפתוח באש. צודק. אין להזיז את המתים. לא
יעלה על הדעת.
אז אחרי העבודה, אני מגיע אליו, מסדר קצת את הבית, מכין לו
ארוחת ערב, יושב איתו עד שנרדם והולך הביתה. זה לא משאיר כל כך
הרבה זמן, אבל מי אני שאתלונן? בכל מקרה, זה החוק עכשיו. אלו
מאיתנו ששפר עליהם גורלם, אל לנו להתלונן.