עץ האהבה    (רומניה-ישראל... 1957-2000)

- סבתא, סבתא, מה זה, למה יש פה עץ ומנעול? הוא ניצב בפינת
בניין ברחוב הראשי, בגומחת רבע גליל עם כיפה. רחוב רחב, עם קו
חשמלית לשני הכיוונים.
עברו 22 שנה. המספרה והחנויות באותו מקום.
בסוף גוש הבניינים, חנות ספרים, ובפינה הבאה מספרה, בה נהג אבי
להסתפר יחד איתי. פעם ספרית צחקה על הקרחתו:
- למה לשמור כמה שערות למעלה, אולי נוריד את הכל? לעגה הספרית
על קרחתו. אבי לא צחק. גם אני לא צוחק היום.
ממול הייתה חנות קונסיגנציה.
- תביא לי חבילה מחנות הקונסיגנציה, ביקש אבי, אמן ההפתעות.
ולהבדיל מילדיי, לקחתי את הפתק, והלכתי. בחנות נמסר לי זוג
מגלשי סקי לילדים, ומקלות. היום, דבר של מה בכך, אבל ברומניה,
תשע שנים אחרי מסך ברזל ומלחמת העולם השנייה, זה היה נס. גם
אופני ילדים קנה לי, לא זוכר מתי. לרכב למדתי בכפר, בין ענני
אבק, כשסבא והעוזרת רצים אחרי, אוחזים במושב.

את גדם העץ בגומחה, בפינה, שכחתי. נזכרתי בו, בשתי הזדמנויות
שהשאירו אותי במצב רוח קודר.  פעם, בחלום, טרם עזבנו את
רומניה, בן 12, בגיל התבגרות, כשכל נער כמה לאהבה.
בפעם השנייה בחלום כעבור 40 שנה. ופתרתי אותו. אך פשרו, חומק
לי מדי פעם.

- כל שטות שהחמור הזה אומר, מצלצל לך כמרגליות, אומר סבי הרופא
לסבתי החורגת, שמפנקת ואוהבת אותי בלי גבול. אנציקלופדיה מהלכת
על שתיים, ונהנתה לטייל איתי בעיר, עונה על כל שאלותיי, מספרת
ומסבירה. הכל, במסגרת התבונה והרצון להישאר חופשי בדיקטטורה
הקומוניסטית.
- סבתא, סבתא, מה זה, למה יש פה עץ ומנעול?
בגומחה האמורה, ניצב, בגובה קומת אדם, גזע עץ, עם גדם קטן,
מצופה כולו ריקועי מתכת שחורים. חגורת מתכת קשתית סוגרת על
הגומחה, מעוגנת בקיר עם טבעות פלדה עבות, ומנעול שחור, גדול,
בצד אחד. שנים עברתי ליד המוצג המוזר, בלי שיעורר בי עניין.
- אתה רואה את הבית הגדול הזה? הבית הפינתי בן שלוש-ארבע
קומות, ומעולם לא ביקרתי בו.
- זה בית של מסגר. איש מקצוע מעולה, בגלל הצורך במנעולים טובים
התעשר במרוצת השנים. גאה במקצועו, הציב את המנעול השחור הגדול,
ברשות הרבים, גלוי לעיני כל, ביום ובלילה, והצהיר שאינו ניתן
לפריצה. קרא תיגר על מסגרים וגנבים:
- פורץ המנעול, שיביא אלי את גזע העץ, יקבל כפרס את הבית
הפינתי.
למזלו, Houdini הגדול לא שמע, או כבר לא היה בין החיים. ובימי
המלוכה, איש לא זכה בפרס המובטח. דרך פלא, הבית לא הופצץ
במלחמה. ובתקופת שלטון העם, גרו שתיים-שלוש משפחות בדירה אחת,
ואיש לא ראה עצמו כבעל הבניין המפואר.

ייתכן והמנעול לא פוצח עד היום, והגזע הממוסמר השחור עדיין
נהנה מחסות הגומחה.
ובחלומי אני מטייל ברחוב הראשי, שקוע בהרהורים, ממש על הצד
החיצוני של במדרכה, כשלפתע, הופיעה מולי נערה יפיפייה. אינני
זוכר אם השיגה אותי בהליכה מהירה, כי אז הייתה צריכה לרדת
ולעלות שוב למדרכה. כנראה, הלכה לפניי, והסתובבה פתאום לעברי,
לאחור. נאלצתי לעצור, ולהביט היישר אל עיניה:
- אני אוהבת אותך, היא אמרה, אני רוצה שתאהב אותי. התעוררתי
בתחושת עצב עמוקה, שלא יכולתי להסביר או להעביר.
הרבה בנות יפות בכיתה חיבבו אותי. לא דמתה להן, יופייה היה
בלתי מוגדר. חום האהבה שקרן ממנה, מעציב אותי בכל פעם שאני
נזכר באותו יציר דמיון, אהבה אפלטונית. התעלמתי מההערה הזאת 43
שנה. פתרונה בא וחומק, בא וחומק. שכחתי, ואין בי סבלנות וכוח
נפשי לחקור. כל חיינו אנו מחפשים אהבה טהורה, אמיתית, עמוקה,
ואיננו יודעים מתי בדיוק היא ניצבת מולנו.
כמו דייג, המתנה, פעימות לב, מתח, מתי בדיוק לשלוף את החכה,
התרגשות ההצלחה, והפרס פס-הכסף נחבט, מבריק בשמש. והדג אומלל
והדייג מאושר.
ומשום מה, ברור לי מעבר לכל ספק, שהפגישה הרומנטית הזאת,
התקיימה משמאל הגומחה, העץ, והמנעול.  וגם לולא היו, העובדה
היא שאני מקשר אותם יחד.
- אוהבת אותך, מנעול, ופרס למפצח. לפצח את החלום, ומה הפרס?
ומה חלמתי לפני 43 שנה, והייתי בטוח שהחידה נפתרה, שמצאת אהבה
אמיתית לפני 28 שנה?
ובוקר אחד התעוררתי בבחילת תגלית אכזבה: טעיתי?
ושלושת-רבעי חיים מאחורי...

והסיפור הזה קצר וארוך, יש לו התחלה ואין לו סוף, יש בו חידות
ללא פתרון.

10.11.01 הרצליה רוברט