מאה ואחת שנים חיה דודה נחמה, שתחילתם במאה התשע עשרה, ואם
יתאפק מלאך המוות עוד שנתיים, תוכל לגרד גם את המאה השלישית,
ונוכל כולנו לשבת על דג מלוח וכוסית ויסקי ולנגן באקורדיון
שירי אהבה רוסיים, כמו בימים הטובים.
מעניין מתי תבוא הציפור הגדולה ותיקח אותי אליה, אמרה דודה
נחמה, ואנחנו אמרנו, מה את מדברת, יש לנו דג מלוח ובקבוק ויסקי
שמחכים לנו, הציפור יכולה לחכות. ודודה נחמה חייכה את חיוכה
הקשיש ואמרה, מה? ואנחנו צעקנו באוזניה, שהציפור תחכה, והיא
אמרה מה? ואנחנו צעקנו, הציפור, ה-צ-י-פ-ו-ר ת-ח-כ-ה!
מדי יום מתעוררת דודה נחמה משנתה המתוקה, פותחת את התריסים
במרפסת וצופה אל הדקל ארוך-הצוואר, שעליו מעטים ומרוטים, צמרתו
מושפלת וכל מראהו עליבות ויגון. הוא, לבדו, מקשט את חצר ביתה.
זה הנוף שלי, אומרת וצוחקת צחוק תמים. והיא שפיזזה בערבות
רוסיה המושלגת, נאנקה על סיפון אנית מעפילים רקובה, קברה את כל
בני משפחתה בזה אחר זה, דחתה בשאט-נפש מחזרים הדורי-מראה
ורמי-מגבעת, שהצרפתית שלהם קלוקלת ונגינתם בפסנתר זייפנית,
וניצחה על דורות של זאטוטים עבריים ששיננו קמץ-פתח, נאלצה עתה
להסתפק בדקל אחד שצמרתו ככרבולת כחושה להחריד, נטוע בינות לפחי
הזבל, שלושה שיחים סביבו, וגם הם ידעו ימים יפים מאלה.
לא ידענו מתי ניטע הדקל בחצרה, ומבחינתנו, כמו דודה נחמה, תמיד
היה שם. לפיכך, איש לא טרח להשקותו, וכולם הניחו שבגילו, לא
זקוק הדקל אלא למנוחה ושלוה. לא הציקו, ולא טיפחו, ועזבוהו
לנפשו, רזה וכחוש ובא בימים.
בלילה אחד באה הציפור הגדולה, שחורה ועצומה, וממש באמצע הלילה
התדפקה על התריסים במרפסת, חרחרה, ונשפה, וצווחה, ודודה נחמה
התעוררה משנתה המתוקה, וקמה, וכמו שהיא עומדת בסלון היא רואה
את הציפור הגדולה, שחורה מכל חושך, וכנפיה פרושות לכל אורך
המרפסת, והיא חובטת בתריסים, וריח המוות שמתלווה תמיד אל
הציפור הזו נישא באוויר, ריח של כבשן ובשר חרוך, ודודה נחמה,
לא רק שלא נבהלה, אלא עמדה שם ונזכרה בכפר הקטן לפני מאה שנים,
ובילדי הכפר שהיו משוטטים בהרים וקוטפים מפרחי הבר, והיתה שמחה
גדולה, והיא מחייכת אל הציפור בנימוס ואומרת לה, אני לא מוכנה,
אני בפיג'מה והשיניים שלי בכוס, אני רק מתארגנת וכבר אני באה,
והלכה לחדרה תוך שהיא מזמזמת שיר ילדים עליז.
הציפור חיכתה לדודה נחמה שתלך לשים את השיניים, ותלבש משהו
מהוגן, וממש באותו הזמן החלו צעקות איומות ודפיקות על הדלת,
ודודה נחמה חשבה שאולי הציפור כבר עלתה במדרגות והנה היא בדלת,
וכבר שמה את השיניים, ולבשה את החלוק, ורצה לפתוח את הדלת,
ובפתח עמדה השכנה מאירה שאמרה, נחמה, לצאת, את מוכרחה לצאת, יש
שרפה, ולקחה את דודה נחמה ביד, וביחד רצו במדרגות. ובחוץ כבר
עמדו מכבי האש והתיזו מים על הדקל הכחוש שנצלה עכשיו באש שהצית
איזה פירומן משוגע מרמת-גן, שמצית רק דקלים רזים וארוכים,
והציפור הגדולה פרשה כנפיים והתעופפה לה בתוך ענן שחור אל-על,
עד שנגעה בשמים.
אחר כך נרגעו כולם ושבו לבתיהם, ודודה נחמה הביטה בנוף שלה
שנותר עכשיו כמו מטאטא שרוף, ובתריסים שהפכו לעיסת פלסטיק
מדובללת, והוציאה את בקבוק הויסקי ופיסת הדג מלוח מהמקרר
ואמרה, מוטב שנתחיל בחגיגה, הציפור יכולה לחזור בכל רגע.
לך תדע מנין צומחת האהבה. לא חלפו אלא שבועות מעטים, והדקל
החרוך החל מוציא עלים חדשים, קטנטנים, ובעקשנות שרק הטבע מבין,
החל לפרוח, ואנחנו הלכנו וקנינו בקבוק ויסקי חדש ואמרנו, נתראה
בשנת אלפיים. |
