פרחו להן נשותינו,
ידידי,
כנדוד ציפורים
אל ארצות הקור.
השאירנו מאחור
מצפים,
מייחלים לשובן,
ממתינים בפתחי הבתים
כאם שבנה
אבד זה מכבר.
יום יבוא  
ונמצא עצמנו
מוטלים בכפור ארצות,
מתבוססים בדמעותינו
המתרבות, המתגברות
עם טפיחת הטיפות
על מעיל הגשם.
כגשש מדברי נתור
בין קרחונים,
מחפשים גאולה
בשברים של מילים
וצלילי עוגב ישן
של בית כנסת.
נפטרים משוררים,
נפטרות אהובות.
מותן ישמש אותנו
כנייר טואלט בבית כסא.
עוד נכונו לנו ימים טובים יותר,
ידידי,
ובינתיים נאזין לשופן.

ליפתח.