הוא תקוע לי בגרון כבר כמה שנים טובות
ה"טובות" זה רק לפרוטוקול כי הן בעצם שנים מגומגמות.
תקוע כמו גוש שגורם לחנק וכמה שאני מנסה להקיא אותו הוא כאילו
תמיד שם.
אז החלטתי להלחם וסיגלתי לי תכונות של בכיינית ממש עם הדמעות
והכל, חשבתי שאולי בצורת נוזל ודרך העיניים הוא ייצא הכי טוב,
אבל הבכי הוא רק אקמול לגוש הזה (שאגב ניסיתי למצוא לו שם הולם
יותר כמו גוש השמאל למשל  אבל בסוף נשארתי עם סתם גוש)
לפעמים אני עוצרת ומסתכלת מהצד, מנסה להבין מה גורם לו לגדול
מה מזין אותו לעזאזל,
נו בסדר אני מכירה את המנטרה : זאת רק אני ויש לי הכוח לשנות -
אבל אין לי אז מה לעשות?
אולי לפחות למנוע ממנו מזון שישאר כמו שהוא שלא יגדל לי...
יש לו עוד כל כך הרבה זמן להיתקע שם למה כבר עכשיו?
לעיתים אני חולמת מן חלום שחוזר, המשתתפים משתנים אך ההרגשה
דומה ערפילית, מהורהרת, עייפה, חלומית,
ואז אני מרגישה לשניה אחת מן הקלה רגעית - אני בלעדיו... או
שמא בלעדיך...