לנועה יש ידיד, קוראים לו שי. שי ונועה ידידים מאז שהם נולדו.
זה בגלל שהאמהות שלהם היום באותו חדר בביה"ח ומאז הן הפכו
להיות חברות אז אוטומאטית הילדים שלהם צריכים להיות חברים
טובים. הם היו בלתי נפרדים, עד כדי כך קרובים שהמילה הראשונה
שלהם הייתה השמות אחד של השני (אמא ואמא מאוד נעלבו אבל זה
עדיין היה נורא מתוק) ועם השנים הם היו כמו אחים, הוא ידע עליה
הכל והיא עליו. היא הייתה שם כשהעיפו אותו מקבוצת הכדורגל והוא
היה איתה במשך כל הגירושים המכוערים בין ההורים. הם נשענו אחד
על השני כשמערכות יחסים קרסו ופרחו ופשוט היו שם לא משנה מה.
אבל בזמן האחרון, מאז שהם עלו לכיתה י' שי התחיל להשתנות. זה
התחיל בזה שהוא הסתובב עם חבורה של ילדים "מפוקפקים" כמו שאמא
שלה קראה להם וגם התחיל לצאת עם "הנותנת" של השכבה שבמקרה
הייתה האויבת הכי גדולה שלה אבל לנועה לא ממש הפריע כי כל עוד
שי התנהג אותו הדבר, מה זה משנה עם הוא מסתובב? בכל מקרה, לה
זה לא שינה שום דבר... אבל טיפה אחרי ש"הנותנת" זרקה אותו היא
הבינה שהוא השתנה כשהוא סופסוף סיפר לה למה הם נפרדו, מסתבר
שמה שהיא נתנה לו לא היה מספיק אז הוא נעזר בשירותיה הנדיבים
של חברתה הכי טובה של "הנותנת" שבשביל הסיפור נקרא לה סיגל.
מסתבר ש"הנותנת" כעסה כי שי לא רצה ללכת איתה למסיבה והם רבו
ובגלל הריב הזה "הנותנת" הפסיקה לתת לו אז הוא הלך לייעוץ אצל
הסיגל הזאת והיא עזרה לו בכך שהיא פיסקה את הרגליים חזק חזק
ונתנה לו לעשות לה הכל. כש"הנותנת" גילתה את זה היא כל כך כעסה
עד שהיא כמעט זרקה את שניהם מהחלון. נועה כעסה כשגילתה ששי הוא
כבר לא שי שעזר לה להיפרד מעומר אלא שי אחד, שהוא כל כך
אגואיסט עד שהוא לא יכול לחשוב על כלום חוץ מעל לעשות את זה עם
כמה שיותר בנות ולהרשים את החבר'ה. הכעס שלה על שי החמיר כשהיא
שמעה אותו עם חברים שלו, מדבר עליה, הוא אמר: "נועה... ממש
ילדה קטנה, אני בטוחה שהיא מתוחה כל כך בגלל שעוד לא פתחו
אותה, אבל אני מוכן לטפל בזה בכיף, עוד תראו שהיא תבקש ממני"
ואז הם יצאו כל החברה מהשירותים. היא עשתה את עצמה כאילו היא
בדיוק הגיעה ושי אמר לה שהוא רוצה להיפגש איתה היום בערב, היא
לא יכלה להגיד לא כי אז הם היו יודעים שהיא הקשיבה להם אז היא
עשתה עצמה כאילו הכל כרגיל ואמרה לשי לבוא אליה בשמונה בערב.
שי הגיע בשמונה וחצי ותירץ את האיחור ב"את מכירה את אמא שלי
היא כל כך לחוצה... היא לא נתנה לי לצאת כי היא רצתה לוודא שיש
לי הכל" הוא התיישב לידה בספה הלבנה שעמדה מול הטלוויזיה היא
זפזפה ערוצים בזמן שהם דברו, הוא ניסה להראות כאילו באמת אכפת
לו ממה שיש לה להגיד ואז הוא נישק אותה, היא דחפה אותו ממנה
ואמרה "אני לא כמו סיגל שלך! לא כל אחת רוצה שיפתחו אותה!" ואז
הוא הביט בה בתדהמה מהולה בכעס ואחרי כמה שניות הוא היה מעליה,
לא כי היא שינתה את דעתה, כי הוא החליט שאין לה זכות לדעה
בעניין. היא לחמה קרב הוגן ובעטה בו ישר למפשעה. הוא נוטרל רק
למספר שניות וברגע הזה, לנועה לא היה שום דבר בראש חוץ מלברוח,
אולי היא רצתה לברוח אל העבר... איש לא יודע, גם לא נועה עצמה.
היא רצה ורצה גם אחרי שהיא הבינה ששי בכלל לא רודף אחריה,
וכשהגיעה אל "האגם הכחול" היא ישבה לה על אבן ליד גדת האגם
והוציאה את הפנקס שלה מהכיס (הוא תמיד היה שם כי בתור עיתונאית
מצטיינת היה עליה לתפוס את החדשות הכי חמות ברגע שהן קורות)
ולקחה את העט ששימש לה כקוקייה, ובידיים רועדות היא רשמה הכל
על הפנקס הקטן שלה תודה, צרחה וסליחה.
יום אחד בצהריים שלושה נערים "מפוקפקים" מצאו שקית פלסטיק צפה
על מי "האגם הכחול" ובתוכה היו דפים קטנים שנקרעו ממחברת או
פנקס ובהם היה רשום:

                            "אתם משם אני הרחק,
                           אל תשמרו עלי ממלחמות,
                             אל נא תצילוני מאויבים,
                             רק דבר אחד אני רוצה
                                הצילו אותי מכם.
                              אדם בטירופו לא אוחז
                            וגם על עברו אין לו שליטה
                             את התמימות לקחתם לי
                            קרעתם ממני את הצחוק
                           ובמערבולת מוזרה ואירונית
                            בגללכם אני שוב ילדה."

את נועה אף פעם לא מצאו, והם עדיין מחפשים, אבל המילים שהיא
כתבה של תודה, צרחה וסליחה הפכו כל אחד ואחת בנפשם לילדה קטנה.