לו רק היית עליסה בארץ הפלאות,
היית בטח מאושר.

אבל גם עליסה מתעוררת בשלב כלשהו.
וכשהייתי פוקחת את עיניי
הייתי חוזרת לזוועות המציאות העגומה הזו.
ורואה את האמהות בוכות, הילדות נאנסות, הנוער מתאבד, האבא
מרביץ.
ואת העולם בוכה על הרס שכזה.
את עליסה בוכה על מציאות שכזו.
ואתה בוכה על משהו שאבד ואולי אף-פעם לא היה קיים.
ואני רואה אותך זועק לעולם, מחפש משהו טהור במציאות הזאת, מנסה
לשנות ולו במעט.
ונפגע ונכווה ונשרט עד זוב דם.
ואתה עם עינייך השקועות, עם בוא הגשם בזמן שכולם מסתתרים ממנו,
חיים להם במין בועה משלהם, חושבים או שמא מקווים לעולם טוב
יותר.
ועינייך כבר דומעות, ולבך כואב ודועך.
אז אתה יושב שם מתבונן בעולם ובוכה.
מזדהה עם הגשם כי קר בחוץ וגם בפנים.
אינך מחוייך כמו במציאות של ארץ הפלאות,
אינך מאושר.
ובעודך יושב על הספסל הרטוב, בוכה ומדמם על מציאות שאבדה.

הייתי מקווה שאולי ורק אולי, היית נותן לי לשבת לצידך בספסל,
לחזק את ידייך, לחבק אותך, לחמם את לבך.


לו הייתי עליסה, הייתי הולכת לישון ולא מתעוררת לעולם...
היית בטח מאושר.