לו הייתי עליסה בארץ הפלאות,
הייתי רק עוצמת את עיניי ומדמיינת לך עולם יפה וטוב, עולם טהור
שבו הילדים לא מוכים, הילדות לא נאנסות, האמהות לא בוכות על
קבר בניהן, האבות לא מכים והנוער לא מתאבד.
אולי זה היה עולם ורוד, או שאולי עולם בשלל צבעים - כחול,
אדום, סגול, שחור... וכולם, כולם יפים.
הייתי רואה אותך מסתכל על העולם, על השמש והשמיים, על פרחים
וציפורים, על ילדים משחקים ועל זוגות אוהבים.
הייתי רואה אותך מחייך חיוך כזה, חיוך תמים ויפה.

היית בטח מאושר.

שלם עם עצמך, שלם עם העולם.
וכשהגשם מגיע, כולם בטח היו יוצאים לרוץ בשלוליות ולשחק בגשם.
ואתה...
אתה בטח היית יושב על ספסל רטוב, מסתכל עליהם מאושרים ומחייך
לך בלב.
בטח היית אוהב את הגשם, לא בגלל שהוא מזדהה עם ההרגשה הקרירה
והכואבת שלך בפנים (כמו במציאות הזאת) אלא בטח בגלל שזה פשוט
יפה, טהור ומנקה.
כמוך.

היית בטח מאושר.

ואולי, רק אולי, היית נותן לי לשבת לצידך בספסל,
נותן לי לבהות בך ולראות אותך מאושר.

אילו רק הייתי עליסה בארץ הפלאות...
היית בטח מאושר.