הערב, כשנסעתי למישהי, שעוד לא יצא לך להכיר, נזכרתי.
אולי זה בגלל שהיא גרה רחוק, בערך באותו מרחק שאת היית, אפילו
קצת יותר, אולי בגלל שגם לה יש כיכר גדולה בכניסה לישוב, כמו
שיש ביישוב שאת גרת בו.

אבל הפלאשבקים הגיעו. נזכרתי בשדירה של הרחוב הראשי של הישוב
שגרת בו, איך על כל העצים היו שיחים מטפסים, כאלה שנותנים
הרגשה של אירופה, איך הערפל היה עולה לפנות בוקר בשדות שלפני
הישוב, איך היית באה לפגוש אותי עם הכלבות כשהייתי מגיע אלייך
מהצבא...

איך הייתי אוהב להיכנס אליכם הביתה דווקא דרך המטבח, כי משם
נכנסתי לבית בפעם הראשונה, עוד לפני שהוא היה גמור, איך היינו
יושבים על המרפסת של החדר שלך עם הרגליים מעבר למעקה, חופשיים.


איך היינו יוצאים לסיבובים בים בלילה או נוסעים ליפו והיית
מראה לי שוב איפה היית גרה פעם. היינו יוצאים מהבית שלך על
אופניים לקחת דיוידי או לנסוע לחוות הסוסים.
איך הכל היה קסום, עטוף בחוויה הזאת, בהרגשה שהכל אפשרי, כל
הדברים שעברו מסביב, הם כמעט לא הגיעו אלינו, כי העולם שלנו
היה כל כך מלא בדברים טובים שלרע לא היה מקום.

והגל הזה שטף אותי הערב, הזכרונות של פעם. שמחתי שנזכרתי בזה.
שמחתי כי היה לי כל כך טוב, שמחתי כי אין בי טיפה, ולו הקטנה
ביותר, של חרטה או של עצבות מהזיכרונות האלה. הם יושבים במקומם
הראוי ומוכיחים לי שעברתי דברים נפלאים.

היום אנחנו במקום אחר. פיזית, רחוקים הרבה יותר ממה שחשבנו
שאפשר. אבל כשנפגשנו לא מזמן הבנתי פתאום שיש בנו את מה שלא
רואים הרבה אצל אנשים. חברות אמיתית, כזאת שדואגת ושומרת
וקיימת למרות גבולות הזמן והמרחק. והמקום המיוחד הזה שאנחנו
נמצאים בו, אני אוהב אותו, לא פחות ממה שאהבתי את מה שהיה לנו
אז. כי הוא טוב והוא נובע מטוב.

וככה, כשחשבתי את כל הדברים האלה הערב, הבנתי כמה נפלא כל זה
וכמה כיף לי שהיינו מה שהיינו ושאנחנו מה שאנחנו היום, ורציתי
להודות לך שאת חלק מזה וחלק ממני עכשיו ופעם. תודה!