היי. מצטערת שלא באתי להלוויה. לא יכלתי להסתכל להורים שלך
בעיניים. גם לא יכלתי להיות המסכנה שכולם מרחמים עליה. והעובדה
שקוברים אותך באדמה היא בלתי נתפסת בעיניי.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ולא יודעת איך, המילים
נאבדות לי.
אני מתגעגעת אלייך כל כך. הימים כל כך ארוכים והלילות ארוכים
עוד יותר. אתה חסר לי, ועכשיו במקומך יש רק כאב ושתיקה עמוקה.
אני כבר לא ישנה ולא אוכלת. אין לי בשביל מה. היית הכול
בשבילי, החיים שלי. אני גם לא בוכה מאז שהלכת. אני כמו קרח,
ולא מרגישה כלום, אני כמו אוויר.
אני שונאת אותך!! אני שונאת אותך כי הבטחת שנתחתן, שיהיו לנו
ילדים ובית גדול. אבל עכשיו כל החלומות שרקמנו הם בועה. הבטחת
שנהיה לנצח. אבל הבטחות לא יכלת לקיים.
אני שונאת אותך כי היית חלש. אני יכלתי להיות חזקה מספיק בשביל
שנינו, הייתי העמוד התומך והכוח שלך, אילו רק היית פונה אליי,
אומר לי מה אתה מרגיש, מספר לי שקשה לך.
חשבת עליי בכלל כשתקעת כדור בראש?? חשבת מה זה יעשה לי?? לקחת
לי הכול! את הנשמה, את החיים...
למה לא קראת לי? הייתי באה יחד איתך. אבל תמיד היית חייב לעשות
דברים לבד.
לפעמים אני חושבת שעוד תחזור אליי. שפתאום תשבור את הדממה
ותגיע ותחבק אותי כל כך חזק שאני אדע שעכשיו זה לנצח. שעכשיו
תוכל לקיים הבטחות.
אבל כל זה לא משנה עכשיו. אני רק מקווה שאיפה שלא תהיה, שאתה
מחכה לי. עוד מעט אני אצטרף אלייך. עוד מעט.