היא תופסת אותך בדיוק כשאתה נינוח, באה ממחוז זר, לא ידוע,
כטיל מונחה שלוח המתביית בדיוק מדעי ופוגע בלב, לא, לא אותו
אבר תמים וחרוץ שעושה מלאכתו האפורה נאמנה, אלא אל לב ליבו של
מרכז העצבים במח, לשם תוכנת מראש, ובדיוק שטני. בלי לאבד שניה
היא מתישבת על עצב הרגש, ועכשיו?  לך תצא מזה...
אתה מגייס בנונשלנטיות את שארית ההגיון, ואומר לעצמך: "נו...
אתה הרי  י ו ד ע!" (שהיא אוהבת -כל כך) מסיט את ידך אל מול
פניך מימין לשמאל באותה תנועה תמימה כמגרש זבוב טורדני, ואכן -
היא נעלמת. לא הקנאה! זו דווקא מתכדרת לה בחלל הבטן, ושולחת
זרועות תמנון, אל הנשימה שהופכת כבדה. וחורצת לשון אל מול גווה
המתרחק של השמחה.
אתה מגייס כוחות, ומנסה להישמע רגיל, קליל, אבל זרוע תמנון
עיקשת במיוחד, אוחזת בשורש לשונך וגורמת למילים להתלעלע,
לשתיקה להשתלט.
והיא? היא מרגישה, ועוד איך מרגישה! וכך, במחוז זר ומנוכר, חדש
ומקפיא, אתה מוצא את עצמך צועד בשביל עקלקל, שנסלל במיוחד ע"י
זרוע תמנון מיומנת, ותוהה: "זה מוצא חן בעיניה? המצב הזה שלי?
היא נהנת לה הנאה מעוותת, מיסורי השאול המוזרים האלה? מסוג
ההנאות המפוקפקות שנשים מתענגות לחטוא בהן..."  אתה מנסה
להתעשת, ורק מוצא את עצמך שוב מנפנף את כף ידך אל מול פניך
כמנסה לגרש את המחשבות.
מחייך לעצמך, שיירי הגיון מוצאים דרכם לשרירי הפנים ומעוותים
אותם לכדי חיוך  שאומר: "זה מה שרצית, לא? רצית "להרגיש" וידעת
שיש לזה מחיר אז שלח ידך בנדיבות לתוך ארנק הלב (פתאום יש לו
תפקיד אחר, לא סתם שריר חרוץ ואפרפר...) ושלם את המקדמה, תהנה
מכל רגע.
אתה הרי יודע שמתישהו, החשבון יוגש לך ב מ ל ו א ו  !  

לזו שאהבה נפשי