עומר לא נרקיס. הוא לא נסיך ולא מלך, אפילו לא רוזן. צנום ורזה
עם עיניים גדולות וחומות, סיגריה בין אצבעות רועדות. הוא לא
נסיך ולא מלך, בסך הכל גר בדירת חדר מסכנה במרתף אפור בתל
אביב. גרי, בעל הבית, בא לקחת כסף פעם בשבוע - יותר מדי דיירים
קודמים מתו לו ממנת יתר לפני סוף החודש, הוא אמר. זה לא מה
שאנשים קוראים "הביתה", אבל למקום ההוא הוא בכלל לא רוצה ללכת.
לא באמת רצו אותו שם, הוא תמיד היה תלוש. עוף מוזר, ציפור
משונה, אנלוגיות מטומטמות אחת אחרי השנייה. לציפורים יש
כנפיים, אחרי הכל, ואז לא היה לו כלום, בטח שלא כנפיים שייקחו
אותו רחוק משם. בכל בוקר הוא קם, לובש מדים אפורים. הולך תמיד
לאותו בניין, גבוה ואפור עם הרבה משרדים. אנשים בחליפות עוברים
לידו כאילו הוא אוויר, ולפעמים הוא חושב שהוא בלתי נראה. גם
בלתי נשמע. כשעומר מדבר, הם לא מגיבים - אפילו לא במצמוץ, או
בנפנוף יד חסר סבלנות. כל זמן שהוא לא ינסה לדרוס אותם עם עגלת
הניקיון, הם לא יבחינו בו. וגם אז הם יצעקו, יקללו, יחמקו
מהדרך וימשיכו בענייניהם. אבל הוא לא מתלונן. לפחות עכשיו יש
לו דירה.
לפני העבודה הזאת לא היה לעומר שום דבר משמעותי. היה לו תיק
שחור שקיבל פעם, עם שני סוודרים, ג'ינס, גרביים. ספר לא היה,
גם לא דיסקמן או אוכל או מים. סתם בגדים,עשרים שקלים, וכרטיסיה
שחוקה. גם לא חברים של ממש - אלה שבטח בהם התנדפו עם התמיכה
המזערית של ההורים שלו. הוא היה ישן בטיילת - על הספסל בים,
מחוץ למסעדה. חי בגניבה, ואף אחד לא ראה. ואז בא אליו איש אחד,
עם מטאטא רחוב גדול ומדים אפורים. והציע לו עבודה.
הוא יושב על מזרן בדירת חדר - מישהו השאיר אותו כשברח משם. יש
קפיץ חשוף בפינה, אבל ברוב הלילות זה לא כל כך מפריע. בחוץ
יורד גשם והתקרה קצת דולפת. נורה אחת חשופה תלויה מהתקרה,
מקרטעת. הוא גם ומכבה אותה. מחר מקבלים משכורת - הוא יקנה
נורה. יש שבע קופסאות שימורים, עומדות בשורה ליד הקיר, בקבוק
מים גדול שהוא ממלא בשירותים של בניין המשרדים בכל יום פעמיים.
כמעט מספיק. עכשיו האור היחיד בדירה בא מהמצית שמדליקה עוד
סיגריה. הוא שואף שאיפה עמוקה, משתדל לא להקיא מהטעם. אסור לו
להקיא, אין לו כסף לעוד אוכל. הכל מדוד בקפידה, ואיך המורה
למתמטיקה היה גאה בו אם הוא היה רואה איך עומר מנהל תקציב
אישי. מצחיק, לא? והסיגריה מחממת מבפנים, כמו הוודקה שהוא קונה
בעשרים שקל כל חודשיים. אין לו שמיכה, והוודקה נגמרה היום
בבוקר. סיגריה.
בפינה יש מראה. בעל הבית ראה וצחק. "לוקסוס," הוא אמר במבטא
כבד. "נרקיס מלך הביצה".
עומר רוצה לקחת את הראש שלו ולדפוק אותו בקיר, שיתפוצץ כמו
מלון בשל. הוא מכיר את המיתולוגיה היוונית. היסטוריה היתה הצד
החזק שלו פעם. הם אמרו שנרקיס מלך הביצה התאהב בבואה שלו עד
כדי כך שהוא נפל לנהר וטבע. או משהו. אמרו שהוא גאוותן. אמרו
שהוא התרכז בחיצוניות. מי שהם לא היו, עומר יודע שהם טיפשים.
לנרקיס לא היה כלום. הוא לא ידע אהבה מימיו, והוא היה חלול.
הייתה לו קליפה יפה, קליפה וזה הכל. וכשכל מאמץ היצירה ממוצה
בקליפה, היא יפה. מאוד יפה. עומר יודע.
לא היה לו דבר מלבד הקליפה, אבל אנשים רדפו אחריו. הוא בהה
בקליפה יום אחר יום, וניסה להבין מה מושך אליו אנשים שלא רואים
אותו. למה הם מביטים מדברים שולחים ידיים נוגעים צובטים פולשים
מטמאים ולא עוצרים לרגע כדי לראות. כל הנימפות רדפו אחריו
בלי לראות אותו באמת - פלא שהוא בהה בעצמו? פלא שהוא ניסה
להבין?
עומר מכבה את הסיגריה וקם מהרצפה. הוא הולך לכיוון המזרון
ומכניס את הקפיץ חזרה לתוך הבד, למרות שהוא יודע שהוא יצא
בלילה וידקור אותו. הוא מרגיש ככה לפעמים, כמו קליפה של אגוז
אכול. אבל הוא מסגל לעצמו אופי - רחוק מ"הביתה" ומהאנשים שניסו
להכניס אותו לתוך תבנית של עוגייה ולבנות לו את המוח לפי
תוכנית ברורה. לפני שהוא נרדם הוא חושב שאולי גרי צדק, אחרי
הכל, למרות שהוא לא באמת הבין מה הוא אמר. לוקסוס.