מוקדש לאישה קרובה מאוד.

כשאגדל אני רוצה להיות מאושרת. בינתיים אני שוכבת באמבטיית
שייש קפואה ומחכה שיגיע כבר הבוקר.

פעם גיליתי לך, שכשאנשים שולחים לי הודעות אסאמאס, הידיים שלי
מתחילות להזיע ולרעוד עד שאני לא יכולה להקליד.
אז אני קולפת גזר, גם אם בסוף אחליט לא לאכול ממנו.
ככה זה כשאסור אלכוהול.

"אלכוהול". ררר...

המילה הזאת מרעידה בי חלקים רדומים שאני מעדיפה לשכוח שהם
קיימים.

לא, אני לא זקוקה לחיבוק.

זוכרת? הייתי מכריחה אותך לשכב איתי על אגם שקפא, וסיפרתי לך
על אפקטים מיוחדים שאסור שאמא תדע.
תכניקות של קוביות קרח וגושי מלח, איך שזה משתק משטחים שלמים
בגוף.
אני לא קוסמת, אין לי סף כאב גבוה עד כדי על-טבעיות.

אז רק עכשיו את מבינה, איך הצלחתי לחתוך איברים כלכך עמוק
ועדיין לחייך? אה, שטויות. אני תמיד מחייכת.
אבא אומר שזה בריא.
אבא גם אומר שלא צריך לדאוג, וזה שאני מקיאה שש שנים בטח יעבור
עוד מעט.

הוא רק לא יודע שאני כבר מזמן הפסקתי להקיא אוכל.

עכשיו אני מקיאה דם.

בואי נשתוק, ואני אחפש משהו לאכול; חצי מלפפון וכוס קפה עם
ממתיק מלאכותי.
ככה זה בחיים שלי, דברים שמשאירים טעם של מתוק, הם מלאכותיים.
מה לעשות שאספרטיים לא בריא. גם ככה בסוף הכל מסרטן.

עוד נוסטליה מעוותת.
נובמבר 98, לא? ירד מבול. עצמתי עיניים והחזקתי לך את הסל בזמן
שקטפת פרחים ופירות, תחת מטריה אדומה.
היית שורקת כל מיני מנגינות שאזניי לא הכירו. שנאתי את זה, אבל
ידעתי להירטב ולשתוק.
את הפכת להיות יפה ומושכת, וזאת בערך התקופה שהתחלתי לפחד
מלמצוא אושר.

לא מגיע לי- זה יהיה על חשבון מישהו אחר- כלכך בזבוז- אני לא
ראוייה לכלום.

עיזבי, טוב לי להביט מהצד. די.

בינתיים אני גולם. גולם ששוטף את עצמו 12 פעמים ביום.
מגלה על הגוף שלי דברים שלא הכרתי קודם, לומדת לשנוא את עצמי
כל פעם מחדש.

כמעט שקיבלת כנפיים, באמת...
כמעט והפכתי לפרפר לילה אפור שחי יממה שלמה ומתפורר במרפסות של
זקנים,
כמעט בחרתי לכבול את עצמי בסטיגמות על עצמאות וחופש.

"חופש"

מה זה בכלל? אני לא זוכרת איך הייתי לפני שנסחפתי למערבולת
הזאת של להיות תלויים עד מוות.
ואם מצליחים להשתחרר לרגע, מהשיעבוד התלותי הזה-
גם אז נשארים תלויים.
תלויים באויר, או על מנורה.

מה את נבהלת?! תמיד צועקת בוולגריות והולכת יחפה, תסתמי קצת.

אני מעדיפה להישאר כאן, מרגיש לי בטוח פה, ללא ציפיות.
יש לי עוד את כל החורף למשוך עד שאני אחשב למבוגרת...
חוץ מזה, מי צריך אושר שיש לי אותך?
חגה מעליי בצבעים הרעבים של כנפייך, לא מפספסת דקה להזכיר לי
שהן מחכות לטרוף את העולם.
שיהיה בהצלחה, אני מעדיפה להישאר זחל אנורקסי לנצח ולא
גאוותנית נפוחה כמוך.

אני פוחדת שיום אחד אני אוהב אותך, נרקסיזם זאת הרגשה ממכרת.
וזה אסור. ולא הגיוני. אני מעדיפה להמשיך לתפור לעצמי חתכים
לבד, ולפתוח אותם שוב עם השיניים.

שוב כואב לי בלב.
לא כאב מנטלי של ילדות קטנות ורגישות. אלא פיזית, דקירות.
"נפשית" כבר מזמן לא קיים. למי אכפת...

אני לא חושבת שהבוקר הזה כבר יספיק להגיע.

תקשיבי לי, לפחות רק פעם אחת.
אני לא מצליחה לנשום במיוחד. זה מתחיל להלחיץ אותי...  
לא רוצה שאנשים יראו ויגעו בי שמנה מלוכלכת ועירומה.

תעשי כבר משהו!

אלוהים אדירים... אני רק לא רוצה למות במקלחת.



30.8.04
וכעת אלך לבלוס לי שווארמה!