אם גיהנום הוא חדר קטן שקירותיו עשויים מראות-
תנו לי לחיות עד נצח.

אתה משתדל לוודא שאני חיה בסדר, כדי להרגיש טוב עם עצמך,
ואני מנסה לאזן את עצמי עם קלישאות ופרוזאק.
עננים קשורים מציבים תחושה שיש לי אתגר מעבר לנורמות
הסטנדרטיות,
אז מה אם בינתיים האופק נראה שבור.

רגליי מתהלכות על חוט דייגים, ואני בודקת כמה עוד אפשר למתוח
אותו מעל כולם, מבלי להשמיע חריקות מיותרות.
אני שוב מבטיחה לאמא שאפסיק למלמל ציניות.

זה כמו לשחות במים של באר עמוקה מתבן.
הכלא הזה יוכל לשחרר את כל השדים שלך בכאילו,
וזה כמו כדור בדולח שמאוד רוצים לרסק בין האצבעות,
לדמם רק כדי לוודא שאתה חי.

שוב ארווה אותך מהדלי שלי,
ואתה תירק פנימה אל הבאר בהינהון של הודייה.

מדי פעם תנסה לנפץ מראה,
זה אולי יספק אותך כמו זחל שמכרסם תפוח רקוב.
ולפעמים, כשדקה גוועת, ואחרת מתחילה מעפעפת אל תוך גולגולתך
המעוותת-
אני מעדיפה להתרומם מעל הקרקע ולהיחתך באויר.

לא ייקח זמן רב עד שתצטרך ללבוש שחור לשבעה ימים.

"אני רוצה -ארון מעץ דובדבן -שלושה עורבים על ענף -בין ערביים
-אנשים בלי דמעות -ורדים שחורים -אותך עומד מול קברי מקריא שיר
שכתבת לבד".

והלוואי שתרגיש, לרגע זך, כאב רצחני שורף לאורך כל עמוד השדרה
שלך,
ואז תמשיך לחיות.

תמשיך להתחפר בשיטחיות הבוקעת הזאת
של אנשים מהסוג שלך,
כולם יביטו בצימאון  תמוה עד אליך,
בדיוק ברגע שהבאר שלי תתייבש עד תום.



30.8.04
ועכשיו נהייתי צמאה.