וכמו ישות אלוהית,
בראת אל תוך נפשי
צבע אדום מתעתע
של גן שושנים,
נבול במזכרות
מעולם אחר.
שזרת סימנים כחולים
שיקננו במוחי הרקוב,
כדי שלא יזכור להשכיח
את אשר צריך להישכח.
וניפצת מנגינות אל תוך עניי,
הו, כמה יפה היקום כשאני מטושטשת...
נוטפת כמו שדה תותים סחוט,
צוחקת אל פנים ריקות.
אתה מבולל דם של פרחים
עם כוויות-גוף של תכלת עמוק,
ואצבעותיך לוחצות עליהן,
כמו כפתורי תשוקה פנימיים
של צער טהור.
והאם באמת אינך יודע
שהוד האדום וכפור הכחול
יוצרים סגול של נצחיות?
גוון המלוכה,
צבע המוות.
מלכת גיהנום
אצילה וחסרת רוח חיים,
יצרת ממני.
כל שקיוויתי
היה לשכוח.
ובמקום למלא חללים לבנים בקיבתי,
גם אם רק בכאילו,
גרמת לזיכרונותיך להיחרט
בתוך עורי.
אך עם שנים מיוחלות שחלפו
התכלתה נשמתי עד פירורים -
במקומה נפערו חורים של זיוף,
ובי
ריחפה השלווה.
30.11.04
4:12 לפנות בוקר. אחרי חודשים מעצבנים של חוסר כתיבה... |