היא מנפצת אותנו בכישופיה, אחד-אחד, כמו יריות אקדח בבקבוקי
זכוכית. צומחת לה ממלחמות.
במבטה המשונה וקצב השייך רק לה, כמו ריקוד של שחיטה, אוספת
אותנו מהרצפה, כשברי חרסינה אל תוך האשפה, סופגת באצבעותיה את
דם נעורינו כאילו היה אדים, זורקת אותנו אל דממות שרק היא
מכירה.
תנועות זרועותיה נבלעות אל קירות קטיפה-אדמונית חסרי תקרה, היא
רצה אל תוך עולם אינסופי של צללים.
סחור-סחור, במוזיקה שרק היא שומעת, ממטירה בפראות צעדים של
ריקוד עצמי וחסר כיוון.
והיא קורעת אותנו מתחת לציפורן, כואב לנו עד כדי צרחה חותכת
עורות,
אך היא אינה מסוגלת להבחין במאומה כעת, מלבד צלילים הזויים
שקיימים רק בתוכה.
ניחוח קטורת-דובדבן מריחות מנהרות-אפה, במקום את צחנת הגוויות
שכולנו עומדים להעלות פה.
היא ממשיכה להשתולל במערבולת מקפיאת-לכת. מהופנטת כולה, מדיפה
משיערה שבבים של סיוט, כאילו שניזונה מן הרצח שתכף יכתים את
קרום נשמותינו.
החושך קורא לה והיא סוגדת אליו עד תהום,
רק רצינו קצת אור.
היא רודפת אחרי צבעים שקופים שמעולם לא השיגה, מחזיקה את כולנו
בין כפות ידיה ומוחצת בלי לשים לב, וגם בלי לפספס.
יכולנו כבר קצת יותר למות ודי, אך מנגינת הנצחיות שלה לא
פוסקת,
ובין כל תו לתו היא נוגעת ומרפה, קוטפת לנו איברים פנימיים עד
שאנחנו נגמרים בשקט, או ברעש.
עיוורון עיניה חד עד ייאוש.
ריקודה המרטיט חורט בה חיים, והיא בורחת ונופלת, מתמוטטת לנו
בין העצמות.
זרמי חשמל קלושים עוברים בגופה - כולנו מתרסקים,
עפעפיה ממצמצות בתולית - עינינו יוצאות מן חוריהן.
וכמו צבא של סלעים, המוחות שלנו אוחזים הישרדות מלחמתית.
אבל היא, מחלצת עצמה מתוך ההריסות, וכמו שיר של אחרי קרב,
צומחת לה מחדש.
30.11.04
כע, זה דו משמעי למי שלא הבין. חה. |