ענת אמרה לו שאם אין לו כוונה להתחייב אז זה נגמר ביניהם. היא
גם שאלה אותו מה הוא עושה איתה בכלל כל כך הרבה זמן אם אין לו
כוונה שהם יהיו רשמית יחד, בהכרה ממשלתית. זה לא שירון לא אהב
אותה, דווקא להפך. היא היתה באמת נהדרת, יפה, חכמה... הם
הסתדרו נהדר והיא ידעה להכין לו קפה כמו שהוא אוהב.
זו לא היתה היא. זה היה מן פגם מוחי בגנים שלו שאמר לו שהוא לא
מסוגר להתחייב. מן בולשיט פסיכולוגי שמנע ממנו מישהי טובה
באמת, שגזל ממנו את ענת.
הוא לא עשה הרבה מאז שזה נגמר. סתם ישב בטרינינג מול הטלויזיה,
שתה קפה וחשב כמה שזה לא משתווה לקפה שענת מכינה.
בשלב מסוים הוא ירד יחד עם הכלב כי הוא התחיל לנבוח וליילל ליד
הדלת, ובסך הכול זו לא אשמתו שענת עזבה את ירון.
בחוץ הוא ראה זוג זקנים חבוקים, ונזכר בפיקניק שהוא וענת ערכו
לרגל שלושה חודשים. היא הכינה סלטים, הביאה לחמניות, פירות
וממרחים.
הוא היה חייב לכתוב את הכתבה שלו, כי היה לו דד-ליין, והוא
אפילו לא התחיל. ירון ישב מול המחשב ולא יכל להתרכז. הוא היה
שקוע בבאסה. הוא החליט לעזוב את המחשב בינתיים, גם מפני שלא
היה מרוכז וגם בגלל שהקרינה גרמה לו לסחרחורת.
הטלפון צלצל. זה היה איתי. "בוא נצא", אמר, "יש לי פה שתי
צרפתיות משהו משהו, אחי, אתה חייב לבוא!". "עזוב", ענה לו
ירון, "יש לי דד-ליין ועוד לא התחלתי לכתוב". הוא לא סרב בגלל
הדד-ליין, אלא בגלל שעדיין הרגיש שהוא עם ענת, ולפגוש צרפתיות
זו בגידה, אפילו שאין יותר במי לבגוד.
הוא הדליק טלויזיה והעביר ערוצים בלי לצפות במה שמשודר. ירון
היה עייף ותשוש, ולא היה לו כוח לכלום.
אז הוא הלך לחדר השינה, הביט במראה, ספר את השקיות מתחת
לעיניים. הוא היה חיוור וחלש.
ליד המיטה היו מונחים קטלוגים ועלונים. הוא הביט בערימה,
שבראשה היתה פרסומת לאיזושהי חברת ביטוח, בה היה רשום לבן על
גבי כתום: "תתחייב".