New Stage - Go To Main Page

עמית מור
/
אבולוציה

לנשום, הוא לא היה יכול לנשום. כל האוויר, שהיה לו כרגע נבע
מהנשימה הראשונה של ההתעוררות, מחלקיק השניה של חוסר המודעות
ויותר מכך חוסר הידיעה. וזה הלך ואזל מתוכו. וכשכל תא ותא בגוף
שלו זעק לטיפת חמצן, הוא שכב חסר אונים וידע, שהפעם לא יוכל
לפתוח את פיו ולשאוף את האוויר סביבו. הוא גם לא היה בטוח, שלו
יכול היה לפתוח את פיו, משהו היה משתנה. פתאום הוא לא יכול היה
לדעת, אם בחדר יש בכלל אוויר או שהפעם באמת נדמה לו. הפעם זה
לא שהאוויר איננו נראה. הפעם האוויר פשוט איננו קיים, וכאן
בחדר המיטות הזה שהיה עד לפני לילה "שלהם" ועכשיו הוא רק "שלו"
היה ריק מוחלט. הוא לא יכול היה לנשום בלעדיה.
ברגע הראשון בו מורגש החוסר בחמצן המחשבה כולה נתונה לתחושת
המחנק. אבל בשנייה אחרי כן המחשבות מתחילות להעמיק, לשאול
שאלות כמו "למה?". אבל השאלה, שהכי הטרידה אותו היא "איך". כי
הוא ידע כל הזמן, שבלעדיה הוא לא יוכל לנשום. וכל אותו הזמן
הוא גם ידע, או חשב שהוא ידע, שגם היא לא יכולה לנשום בלעדיו.
והוא לא הבין, איך. הוא לא שאל את עצמו: "איך היא יכולה הייתה
לעשות לי את זה?" או "איך ממשיכים הלאה". ה"איך" שלו היה הרבה
יותר מהותי עבורו. "איך זה שהיא נמצאת עכשיו במקום אחר עם
אוויר אחר - נושמת". ועם הכוחות שיכול היה לגרד הוא פצע את
מוחו בניסיונות  למצוא הסבר, חוליה חסרה.
אחרי זמן קצוב של חשיבה תוך כדי מחנק, המחשבות מתחילות להתערפל
עד לחוסר הכרה. וחוסר ההכרה ויותר מכך חוסר הידיעה, שנלווה
אליו, אפשר לו כמה שאיפות של אוויר - עד לנקודת ההכרה הבאה.
היא באמת לא יכולה הייתה לנשום בלעדיו. פעם. פעם גם מערכת
הנשימה שלה לא הייתה מותאמת לסביבה בה הוא חסר. בערך כמו דגים,
שיכולים לנשום רק במים אפילו, שבחוץ יש כל כך הרבה יותר חמצן.
וכשהכתה בה הידיעה, שהאוויר בחוץ עשיר יותר, מספק יותר, באופן
כמעט בלתי מורגש לאחר כל שלוש נשימות רגילות ומחיות החלה
להתגנב בה נשימה רביעית חנוקה ריקה יותר. נשימה רביעית ששאפה
ליותר. וככל שחלפו הימים גברה בה הידיעה שבאטמוספרה, שמחוץ
לבועה הקטנה שלו ושלה יש יותר חמצן והיא רצתה יותר. ובמקום
שלוש נשימות מחיות ונשימה רביעית חנוקה היא נשמה עכשיו שתיים
מכל סוג. והיא הבינה שמשהו ביניהם או שאולי משהו בה השתנה.
כשהיצורים הראשונים ויתרו  על תיווך המים בתהליך קליטת החמצן,
הוויתור לא היה מלא. עדיין הייתה לצאצאיהם האופציה להשתמש
בשרותי המים. כי המים על אף עמלת החמצן היקרה  שגבו היו סביבה
מגנה ונוחה. כשהיא התחילה לחפש אוויר במקומות אחרים היא עדיין
הייתה חוזרת למחנק שלו, מוותרת על כמה אחוזי חמצן לטובת הפינוק
והחום והמוכר. אבל באבולוציה שקטה, כמעט בלתי מורגשת היא הגיעה
לשלב בו מערכת הנשימה שלה לא יכולה הייתה להסתפק עוד במועט.
בנקודה הזו, כשהמעבר למערכת נשימה אחרת, חדשה, היה סופי,  היא
פתאום בבת-אחת לא יכולה הייתה לנשום  - אתו.  הברירה הטבעית
הייתה לקום וללכת.
בעוד הוא שוכב ומשתמש בצלילות דעתו המוגבלת בזמן, לחשב את
ההסבר המספק לנשימות שלה. היא שאפה מלוא ריאותיה אוויר צלול
וחדש. חוקרים רבים עוד מחפשים עדויות וסימנים לצורך שרטוט
המסלול המדויק של אבולוצית המינים. והוא עוד יחקור זמן רב  את
התהליך האבולוציוני, שאפשר לה או שמא גרם לה, ללכת ממנו. בין
כל הערפילים והתהיות שהתגוררו כעת בתאים האפורים שלו הצמאים
לחמצן, החלה להתרקם ידיעה אחת ברורה. הוא חייב להיות חזק.
חוק מספר 1 של האבולוציה - החזק שורד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/9/01 14:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית מור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה