כמה שלא רציתי להגיע לרגע הזה
אני חושב שאף אחד לא רצה.
אף אחד לא חשב שזה יגיע, ועוד כל כך מהר,
כולם חשבו שזה יימשך לעד, שאת תימשכי לעד.
לכולם היית קרן האור הקטנה בכל החושך שלהם.
ואני מרגיש כבוד עצום שהיה לי את העונג האמיתי להכיר אותך,
שעדיין יש לי.
את הכל לקחת בכזאת קלות, שאף אחד לא ישים לב שרע לך, או שממש
טוב ושמח לך, אף פעם לא בכית, לפחות לא לידי, תמיד השארת את כל
הרע שהיה לך בתוכך ועדיין נשאר לך מקום לספוג את של האחרים.
ואולי, עכשיו יש לך מי שיכול לקחת ממך את הרע, ואולי אפילו
למלא את החסר באהבה...
איך שפספנו אותך, ולא שמנו לב, כשלקחנו אותך כמובן מאליו.
את הבנאדם הכי חזק שאני מכיר, ואני חושב שכולם מסכימים איתי.
שהצלחת להחזיק כל כך הרבה זמן לבד, ימים שלמים, עם עצמך, וגם
כשהיית ביחד - היית לבד, בלי שאף אחד ישאל אם חסר לך משהו,
שידאג, שיאהב.
עכשיו, אחרי שכבר הכל קרה, אני מבין כמה קטן הייתי לעומתך, כמה
שלא שמתי לב, כמה שפספסתי אותך, כמה שאני שונא את עצמי על זה,
על שמאוחר מדי.
אם רק היית יודעת כמה פעמים רציתי להרים אלייך טלפון, רק כדי
לשאול מה שלומך אבל פתאום הגיע משהו שאז נראה חשוב יותר. וכמה
שאני מצטער על כל שיחה שלא עשיתי, על שידעתי שכל כך נעלבת
שאפילו לא שלחתי לך הודעה ביום הולדת, ובכל זאת לא עשיתי כלום,
גם אחרי שכעסת עליי וגם אחרי שסלחת לי, בכל זאת לא השבת לי.
כמה שאני מצטער וכמה ייסורים יש לי עכשיו.
עכשיו, עכשיו זה כבר לא משנה מה יש לי ומה אין לי, עכשיו זה
כבר מאוחר מדי, עכשיו אני יכול רק לנסות לסבול את עצמי, את
הטיפש...