טרקתי אחרי את דלת הבית, ויצאתי החוצה בכעס. אני תמיד יוצאת
מהבית ככה אחרי ריב עם ההורים שלי. זה טוב דווקא, לנקות את
הראש. אם לא הייתי יוצאת, סביר להניח שהייתי מתחילה לשבור
רהיטים בבית. הפעם הריב היה רציני. הם צעקו עלי הרבה, וכבר
התחילו להיות צרודים. אמא בטעות חתכה את עצמה מרוב עצבים במהלך
קילוף המלפפונים לסלט, ואבא... אבא הסתובב סחור סחור בבית,
ומלמל קללות בספרדית.
השעה הייתה אחת אחרי חצות ואני החלטתי שאני לא חוזרת הביתה
היום, לפחות עד הבוקר, עד שאמא ואבא ילכו לעבודה. אז שוטטתי לי
בשכונה. בשכונה שלנו אין הרבה מה לעשות. בטח לא באחת בלילה,
באמצע חודש ינואר, כשהטמפרטורה בחוץ שואפת לאפס ויש רוחות כל
כך חזקות שאפילו האיש הכי שמן יעוף מהן, או לפחות יתנדנד קלות
מצד לצד. באמת היה קר. המעיל שלי בכלל לא עזר לי. הוא הכביד
עלי במשקלו, אך הוא בהחלט לא היה מספיק כדי לחמם אותי. אז
זרקתי אותו לקיבינימט. ועכשיו - היה לי אפילו קר עוד יותר. אבל
בכל זאת המשכתי ללכת, כי הרי אין לי דבר אחר לעשות - ללכת לסבא
וסבתא - רחוק מדי, ללכת לחברים - כולם כבר ישנים ואני לא רוצה
להעיר אותם, לחזור הביתה - לא בא בחשבון! לא עד הבוקר...

ירדתי במורד רחוב בר אילן והתבוננתי במתרחש. לא התרחש משהו כל
כך משמעותי - הרחוב היה ריק מאדם, והרוח החיה היחידה שראיתי
הייתה יונה, שעברה מבית לבית, כאילו מבקשת מקום מחסה ללילה, אך
היא לא מצאה מקום כזה, ונראה כאילו כבר התייאשה.
המשכתי ללכת. בכל צעד שצעדתי, נהייתי יותר עצבנית ויותר כעוסה
על אמא ואבא. מיותר לציין שמרגע לרגע היה לי יותר קר. אבל לא
היה אכפת לי, כי כל זה עדיף מאשר להיות בבית ולספוג את הצעקות
שלהם. אפילו לא אכפת להם שאני בחוץ. אבל עברה רק חצי שעה, אז
בעצם אני עדיין לא יכולה להחליט. בדרך כלל כשאני יוצאת בכעס
מהבית אני יוצאת לשעה-שעתיים, נרגעת וחוזרת. ואם לא חזרתי אחרי
שעתיים הם כבר מתקשרים. בדרך כלל כשאני חוזרת אני משתדלת לא
להסתכל להם בעיניים, לעלות כמה שיותר בשקט לחדר, ולקוות שאני
לא אתקל בדרך באנשים שאני לא רוצה להיתקל בהם (אחי, אחותי
וגו'). בדרך כלל זה גם לא באמצע הלילה. הפעם זה באמצע הלילה,
ואני גם לא רואה את עצמי נרגעת וחוזרת, אז לפחות נפתרה לי בעיה
אחת (של האנשים בדרך).
פניתי שמאלה לסמטה הקרובה. הלכתי קצת ופתאום היה נדמה לי
שראיתי בסופה של הסמטה דמות כלשהי. והדמות הזאת נראתה לי כמו
בנאדם, אבל לא הייתי בטוחה שזה באמת בנאדם. התקרבתי לדמות,
וכשכבר הייתי די קרובה וכבר הייתי בטוחה שזה בנאדם, נעצרתי
פתאום. נבהלתי. מה יכול כבר בנאדם לעשות בחוץ בשעה הזאת ובקור
הזה? יכול להיות שהוא בחוץ מאותה סיבה שאני בחוץ? לא. הוא נראה
די מבוגר. כשכבר הייתי קרובה ראיתי: זה היה בנאדם ישיש, כבן
שבעים, בעל כרס עבה ושיער שיבה רב. הוא הביט בי במבט מוזר, ולא
ידעתי מה לעשות. לגשת? לא לגשת? התלבטתי במשך זמן רב (בערך עשר
שניות) ולבסוף החלטתי לגשת אליו ולשאול אותו מה הוא עושה כאן.
"מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?" השיב הזקן בקול רפה. "אסור לי
להיות כאן? ואם אכן אסור, מדוע את נמצאת כאן?"
הסברתי לזקן מדוע אני מתהלכת לי ברחובות העיר. במשך כל ההסבר
שלי הוא רק הנהן בראשו כאות להבנה, וכשסיימתי הוא אמר לי
"לכי!". תחילה ברוך ובשקט, ואחר כך בתקיפות. "הסתלקי מפה!
מקומך לא פה!"

הבהלה והפחד שאפפו אותי קודם לכן כבר נעלמו, ובמקומם באו רגשות
אחרים. רגשות שלא ידעתי איך בדיוק להסביר אותם, אבל ידעתי דבר
אחד: אני לא הולכת. הזקן הביט בי בעיניים מתחננות. פתאום
נזכרתי ששאלתי אותו קודם למה הוא פה, ובמקום לענות לי, הוא גרם
לי לספר לו סיפורים על עצמי. הנה אני, באמצע הלילה, ישבתי ליד
איש זר שמבוגר ממני כנראה בחמישים ומשהו שנים וסיפרתי לו.
סיפרתי לו דברים שאני לא מספרת אפילו לאחים שלי. מאיפה הפתיחות
הזאת באה פתאום? אחרי חצי דקה של הרהורים חזרתי להביט בו שוב,
ושאלתי אותו מדוע בעצם הוא נמצא כאן. הוא נאנח ואמר: "אני כאן
כי עשיתי טעות שהנזק שלה הוא בלתי הפיך". כששאלתי אותו למה הוא
מתכוון, הוא סיפר לי איך לפני שנה הוא רב עם הבן שלו, ואחרי
הריב הוא יצא מהבית (הוא גר עם הבן שלו) והחליט שהוא לא חוזר
אליו יותר. לעולם. ולא היה לו כסף כמובן כי הוא כבר מזמן יצא
לפנסיה, אז הוא נדד קצת ברחבי העיר, החליט שזה מקום נוח להתמקם
בו, ומאז הוא יושב כאן בלילות. כמובן שמעלות השחר ועד השעות
הקטנות של הלילה הוא מסתובב בעיר, אך כשהעיר מתרוקנת מתושביה
וכולם חוזרים הביתה לישון - הוא חוזר אף הוא לבית שלו - על
הספסל בסמטה הקבועה, תמיד באותו מקום. הייתי קצת מופתעת.
"אז אתה הומלס?" המילה האחרונה קצת נבלעה לי, אני לא משתמשת בה
הרבה וקשה לי להגיד אותה לפעמים.
"לא בדיוק" הוא ענה בחצי חיוך שהיה אפשר להבין ממנו שהוא קצת
נבוך. "יש לי בית, פשוט בחרתי לא לחיות בו. קצת כמוך, רק שאצלך
זה רק באופן זמני".
"אז למה כעסת עליי וצעקת עליי ללכת?" עניתי לו, קצת בכעס.
"כי זה מכעיס שאנשים ככה מוותרים על הבית שלהם, אין לך מושג
כמה שזה הורס את החיים... אני ממש כועס על עצמי שעזבתי את הבית
שלי... את הבן שלי ואת כולם..."
בשלב הזה כבר ממש רגזתי. איך הוא מעז לכעוס עלי למרות שעשה את
אותו הדבר בעצמו??
"אז למה אתה לא חוזר הביתה? אתה מפחד שהבן שלך לא יקבל אותך?"
"לא, אני דווקא סבור שהוא כן יקבל אותי, אבל אני לא רוצה, אחרי
שככה עזבתי, יצאתי מהחיים שלו? לא דיברתי איתו כבר שנה..."
"אז מה?" התפרצתי. "אני בטוחה שהוא ישמח לראות אותך! אחרי הכל,
לא דיברתם הרבה זמן והוא כבר בטוח שכח על מה רבתם. וגם אם לא,
זה באמת כבר לא חשוב."
הושטתי לו את המכשיר הסלולרי שלי.
"תתקשר אליו." אמרתי לו בצורה כל כך תקיפה שנשמעה אפילו כמו
פקודה.
הוא היסס.
"אם אני אתקשר אליו, את תחזרי הביתה?"
"המממ... אתה יודע מה? עשינו עסק!"
והוא באמת התקשר. הלכתי הצידה כי זה לא מנומס להקשיב לשיחות של
אחרים.
"נראה לי שקצת שכחנו מהשעה", הוא בא אלי צוחק. "כי עכשיו כבר
שלוש לפנות בוקר והערתי אותו בטעות..."
"ובכל זאת...?" ניסיתי לחזור לנושא, לשמוע על תוכן השיחה.
"אני חוזר הביתה." הוא אמר. "אני חוזר הביתה!" הוא חזר שנית,
הפעם כמעט מתגלגל מצחוק. והוא המשיך לצחוק לעצמו ולחזור על
המשפט פעמים רבות.
עמדתי והסתכלתי עליו מן הצד, וחייכתי לעצמי. 'יכולתי לטפוח
לעצמי על השכם... עשיתי מעשה טוב.'

ועכשיו, עכשיו הגיע תורי. נפרדתי לשלום מהזקן, הוא הודה לי
ואיחל לי בהצלחה בחזרה הביתה. ואני הלכתי הביתה עם ראש מורם,
וכבר לא היססתי.
סובבתי את המפתח בחור המנעול לאט-לאט ונכנסתי בשקט הביתה. אמא
ואבא עוד ישבו בסלון וצפו בטלויזיה. כשהם ראו אותי הם מיד
קפצו.
"איזה מזל שחזרת! כל כך קר בחוץ, את תהיי חולה... עברו שעתיים
ולא חזרת, כבר חשבנו להתקשר אליך..."

ישבתי בחדר והרהרתי על הלילה המופלא שהיה לי היום. 'איזה מזל
שפגשתי את הזקן ההוא', חשבתי לעצמי. 'גם עשיתי מעשה טוב וגם
סידרתי לעצמי מקום לישון בלילה.'
אין, אין כמו בבית.
נשכבתי במיטה, ומבעד לחלון ראיתי איך מתיישבת לה על אדן החלון
יונה, שעברה כנראה מבית לבית, כאילו מבקשת מקום מחסה ללילה, אך
היא לא מצאה מקום כזה, ונראה שהיא כבר התייאשה.


נכתב בהשראת הסרט "שכחו אותי בבית 1"