הוא יושב שם בארון ומביט בי,מביט בי בעיניים המיוחדות
שלו.מעולם לא פגשתי בעיניים כאלו,אי אפשר אפילו לתאר
אותם.עיניים שכל הזמן רוקדות,מבריקות,מבולבלות.עיניים שאין לי
מושג,אני מניחה,שהן מביטות בי בעצב חסר ידיעה. הגב המכופף הזה
שלו,אני מביטה בו,והוא נראה לי כמו חיה שמנסה לעמוד על שתי
הרגליים,חיה שלא יודעת מקומה מה הוא,אולי דוב זקן ומרושל,לא
יודעת. הקירבה ביננו כאילו נמחקה,כאילו לא הייתה שם מעולם,שום
דבר לא באמת קרה. אני מרגישה את האימה,את הפחד
,הבילבול,העצב,אבל עם כל זאת אני לא ממש מרגישה אותו, אולי
בגלל שאין בי שום רצון להרגיש אותו, והוא?,הוא רק יושב שם בתוך
הארון הזה,מלטף את החתולה,מביט בי ושותק-כמו תמיד הוא בעצם לא
יודע כלום,איש שלא יודע כלום ומסריח כולו.