כסא בקצה ההר
לשם נשואות עיניי
כסא עליו אנוח
רק לרגע, לנוח.

לחלוק את הכלום
עם סערות המדבר,
סופות של חול מעוורות,
בשבילי הן מחשבות.

מרצדות בתזזית בתוכי
נגיעות חשמל זריזות
אני קורא להן מחשבות
והן קורות ללא הפסק.

ארבעים שנים במדבר
שנותיי מתרבות והולכות,
ההליכה לעולם נגמרת
סופר שנותיי במדבר.

כוחי במותניי, שערותיי לבנות,
רואה מקומות בהם הייתי.

כמעשה הולמס בזכוכית מגדלת
התקרבי אליי, עוד, עוד.
ראי, השערה אינה לבנה,
רק עליה כתובת,
שם הייתי.