New Stage - Go To Main Page

מאיר פרידמן
/
אבדתי את שאהבה נפשי

לאהובתי שלום.
מה את עושה בשעות הקטנות של הלילה? על מי את חולמת? האם את
זוכרת שאהבתי אותך פעם?
את יודעת שאני חלש בניסוח רגשות, לא מוצא את המילה האמיתית,
המילה שתחזיר אותך אלי, אז אני מוותר.
הלכתי לא מזמן ברחוב תל אביבי, בשעות ובסמטאות שאף אדם שפוי
אינו הולך בהם במיוחד כאשר הירח מתכסה והכוכבים מבשרים על משהו
אפל אשר הולך להתרחש.
את זוכרת שפעם הייתי הולך לים, לשפוך בפניו את מרירות נפשי,
מעין "תשליך" אישי, ריקון כל המחשבות שאני שומר בתוכי, בחומת
מגן הארורה שבניתי, החומה שהרחיקה אותך ממני.
רק הים מאזין למילותי ומחשבותי, אינו קוטע אותי אפילו כשאני
מתחיל לשעמם אותו ואת עצמי, תמיד ניסיתי להבין כיצד יש לו את
היכולת להשאר שליו, הרי הוא שמע את אותם סיפורים אלפי פעמים
ומה עוד שאני לא הבן אדם היחידי ששופך בפניו את ליבו.
כאשר אני מסיים את טענותי בפניו הוא לוחש אלי בגליו שיהיה
בסדר, אתה תתגבר, אתה כבר עברת משברים וגברת עליהם. אני מפנה
את מבטי לכיוון יפו, אורותיה קורצים לעברי כאילו אומרים,
"אנחנו איתך, אנחנו מבינים, רק אנחנו מבינים".
לאחר שהייה ממושכת בים וזריחה ראשונית של קרני השמש הייתי מהדק
את מעילי אלי וחוזר לביתי.
באותו לילה לא היה לי את הים, מה שנותר לי זו אפילה חונקת.
קירות הבטון שברחוב לחשו אלי "אתה לא תצליח, אתה לבד בעולם,
ראינו כבר אנשים כמוך מחפשים תשובה ולא מוצאים, ניתלים בתקוות
שווא, בסימנים על-טבעיים אשר הם המציאו, עזוב, תיכנע!"
ראשי כאב עלי באותו זמן, חשתי בסחרחורת קשה והקולות לא הפסיקו
אלא גברו וגברו וגברו. הדלקתי סיגריה בכדי להירגע, שאפתי את
העשן בשאיפות קצרות ועצבניות, רואה את העשן הכחלחל נמוג לאיטו,
ממש כמוני.
סיימתי את הסיגריה במהירות וזרקתי את הבדל, מביט בניצוצות
הכבים לאיטם, מנסים לחיות עוד כמה רגעים מתים. התיישבתי על
הרצפה הטחובה, נשען על קיר סימטא שלא מפסיק ללחוש לראשי הכואב
משולב בבחילה העולה בגרוני, אלוהים, כמה שרציתי להקיא אז, אבל
הדלקתי עוד סיגריה בידיים רועדות לאור גפרור אש.
זונות עברו לידי באדישות כבויה בעיניים מבינות שאיני יכול
לעזור להן, עיניים שהביטו בי וחלפו להן.
איך אני נופל, מילמלתי לעצמי ותפסתי בשיערי הפרוע, איך אני
נופל המשכתי למלמל כאילו שההבנה הזו תפתור את הבעיה.
כמו שכולנו נופלים, ענה איש לידי.
הבטתי בו מופתע, יכולתי להישבע שהוא לא היה שם.
נעים מאוד, אמר לי האיש, שמי היה פעם אדם וכיום שונה לנטל על
החברה, תגיד, יש לך סיגריה?
הוצאתי לו לאקי סטרייק, הוא ניסה להדליק בגפרור שהושטתי לו
אולם הלהבה מיד כבתה כאשר ניסה לקרב אותה אל הסיגריה. הטתי את
ידי על גפרור חדש מביט בפניו, פנים מלאים חריצים שרק הצרות
ומשא עולם מזוין יכול לגרום.
תוצרת חוץ, אמר האיש, המצב שלך לא כל כך נורא, אתה לא צריך
לאסוף בדלים מהרצפה, סימן שאתה רק בראשית הנפילה.
כן, עניתי.
הוא המשיך לעשן את הסיגריה,שותק ומוציא עשן.
אז מה הסיפור שלך, שאל.
אין סיפור, עניתי, יש רק תסריט מבולבל, קטעי מילים ומשפטים
שתוקפים ללא הרף.
אני מבין, אמר והמשיך בשתיקה.
המשכנו לשבת באפלה, משוחחים דרך מחשבות ורק גץ אור של סיגריה
הביט עלינו.
למה זה חייב להיות ככה, שאלתי.
אם היינו יודעים, ענה, היינו היום כבר מיליונרים.
אתה מבין, פניתי אליו עם ראשי, חיי הם בלאגאן אחד ארוך, ריקנות
ללא טעם ויעוד, בלי שום דבר ששוה לחלום עליו, הכאוס הכי גדול
קיים בחיים מסודרים, אתה תופס למה אני מתכוון?
אהה... ענה.
מה כבר אדם רוצה בחייו, המשכתי, מחסה, מגן, אהבה, לא דרוש לו
יותר מכך ודווקא הדבר הפשוט ביותר אינו נמצא. האיש סיים את
הסיגריה וזרק את הבדל.
אתה מבין, אמר לי האיש, לפעמים אני חושב שהאחראי למעלה שכח
משהו פשוט בתכנון. אנחנו יצירי כפיו ועדיין הוא מצליח לסבך את
העניניים, הרואה כל מעלים עין מהמציאות, כבר הרבה זמן הוא לא
התערב אישית בכדי לשפר את המצב.
שתקתי.
כן, המשיך האיש, כבר הרבה זמן הוא לא הוריד איזה נס פשוט, נס
שלא נצטרך לשבת במקום כזה ולנסות להעביר עליו ביקורת וזה לא
שאני מתלונן על השטן שמנהל יום יום את העניניים, הוא דווקא
בחור נחמד, תאמין לי, פגשתי הרבה פושעים שניסו לעזור לי וראיתי
הרבה אנשים מוסריים שמזילים דמעות תנין על איך שהעולם מתנהג
כלפינו העלובים.
אתה יודע מה, אמרתי, מצידי שכולם יתפגרו.
אהה... ענה.
האיש הוציא שקית חומה מכיסו ובה בקבוק, מושיט אותו לעברי.
תפסתי את הבקבוק והתחלתי ללגום.
טעם מר וצורב שרף את גרוני ונשמתי, לגמנו בסירוגין עד שהתחלתי
להתרגל לנוזל. שתינו ושתינו עד שהתעוררתי בבית חולים ממשלתי,
מחובר לחוטים מוזרים המובילים לאינפוזיה שמנסה בעל כורחה
וכורחי להחזיר אותי לחיים.
ד"ר הוא התעורר, שמעתי קול מעורפל.
נו, אז שתינו, פנה אלי הקול שמתיימר להיות הד"ר.
איך ששמעתי את קולו החלו מאות פטישי אוויר להלום בראשי בניסיון
נואש לחפור תעלה חזרה לתת מודע.
התעלפתי.
אמרו שהייתי בתרדמת מספר ימים ללא אף אדם שיזהה אותי. מתברר
שאותו איש נחמד הביא אותי לבית חולים וגנב ממני את ארנקי עם
תעודת הזהות. אלו היו הימים המאושרים של חיי, פשוט להיות במצב
של וואקום, מעין מת חי.
התעוררתי למשמע בכיה של אמי, אף פעם לא יכולתי לסבול זאת,
במקום לעזור ולדבר היא תמיד בוכה.
מה קרה לך, למה אתה עושה לי את זה, אתה יודע שאני אישה מבוגרת
וחולה, תגיד לי למה?
כך היא התקיפה אותי בוכה.
הפנתי את ראשי לצד השני, אף פעם אי אפשר לדבר איתה, תמיד אותו
בכי, תמיד אותם טענות.
חיפשתי משהו בחלל החדר, משהו היה חסר.
איפה אבא? שאלתי.
הוא לא יכל לבוא, ענתי אמי.
כך זה נמשך אף בשאר הימים כאשר חומי עלה מעלה אחת לפני מפגש
פנים מול פנים עם אלוהים.
מכל האחים שיש לי רק אחותי קפצה לבקר, מצמידה לפי סיגריה
דולקת.
תסגרי את הדלת, אמרתי לה, אין לי כוח לשמוע את הנביחות של
האחות.
כבר סגרתי, ענתה ועכשיו ספר לי את הספור.
אני אוהב אותה, אמרתי.
בעיה קשה, אמרה, תמיד היית דומה לי, לוקח הכול בקיצוניות תמימה
ואתה לא בנוי להתמודד עם המציאות משום שהמציאות שיקרית ואילו
אתה מול כל העולם, בינינו אני מקנאה בך, ממש מקנאה.
אני די אוהב את אחותי, היא היחידה שאיננה מתחמקת ממני ודנה עמי
על כל נושא בעולם. עזרה לי רבות, רבות מדי, לו רק יכולתי להשיב
לה כגמולה. תמיד חלמתי שאני אתחתן עם אשה הדומה שתי טיפות מים
לאחותי, שיער שחור גולש שנאסף לצמה ארוכה, עינים ירוקות
חתוליות ועור לבן שמזכיר נסיכה מבית אצולה של ארופה הישנה.
אבל אני אוהב אותה.
הורי חתמו על אשפוז כפוי ב"איתנים" לאחר הניסיון השני שלי
להתאבד. זה קרה כאשר ניתקתי את המכשירים שהייתי מחובר אליהם
ועם סכין מריחה ניסיתי לחתוך את הורידים. לעולם אל תנסי לחתוך
את הוורידים מסכין שבית חולים ממשלתי מנפק, הדבר היחידי שזה
חותך הוא מים.
הניסיון הראשון שלי נכשל כאשר האחות גילתה שכל החולים ערים
ואילו אני היחידי שישן עמוקות עם גלולות השינה שלהם.
אני כבר שנתיים פה ב"איתנים" והרופאים די אופטימים, מה עוד
נותר להם לעשות מלבד להיות אופטימיים.
הם חושבים שאני משוגע אולם נרגעתי מעט באווירה השלווה, הם
אפילו עודדו אותי לכתוב לך את המכתב הזה. את לא תאמיני, פגשתי
כאן את האיש שגנב לי את הארנק, הוא השיב לי את התעודת זהות אבל
אין לי צורך בה כעת, אני אדם כמו שאר חברי פה במוסד.
אחותי מבקרת אותי לעיתים קרובות, מגניבה לי סיגריות וספרים,
אני אוהב את אחותי, אולם יותר מכל אני אוהב אותה.
הגידי לי, מה את עושה בשעות הקטנות של הלילה, על מי את חולמת,
האם את זוכרת שאהבתי אותך פעם?
בנתיים אני חושב עלייך בשעות הקטנות של הלילה
חולם עלייך
זוכר שאהבתי אותך
פעם,
שלך
השונא.

ירושלים 1999



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/4/05 22:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיר פרידמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה