ענבל סניר / זמניות |
מנסה לפרום את כפתוריה, לצפות בחלקת עורה.
רוח קרירה מלטפת רכות,
מתוך החושך המולך אלפי נקודות אור זוהרות פתאום.
חיוך קטן ומבוייש מציץ מבין שפתיה,
מתרפקת כמו ילדה קטנה.
ליבה מתמלא באושר,
פועם בחוזקה,
אהבה גדולה היא רוחשת אליו.
העצב לא מאחר לבוא,
לבדה בחדרה,
יד ימין מלטפת את פרקי יד שמאל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|