אני יושבת במרפסת ומתבוננת בשמש ששוקעת לאט אל תוך הים. אותה
שמש סגולה-כתומה שנעלמת בין הגלים חוזרת אליי פעמים רבות מאז
שראיתי אותה בפעם הראשונה, אותה הפעם שבה באמת ראיתי מה יש
לטבע להציע לי ועד כמה הוא יפה. אתה היית זה שהסבת את תשומת
ליבי לשמש הזו בפעם הראשונה, אתה זה שגרמת לי לאהוב את השמש
ואת האור, ולהעריך כל זריחה ושקיעה שיש. השמש הזאת גורמת לי
לבכות, השמש שהזו שאני עכשיו כל כך שונאת ואת האור שלה, את
העובדה שהיא תמיד מסנוורת אותי ונותנת לחושך להסתיים מהר. אני
כל כך שונאת את השמש הזאת על כך שהיא גורמת לי להיזכר בך,
גורמת לי להיזכר בעור הרך והנעים שלך, בריח של השיער שלך,
בחיוך המחמם שלך ובאותם עיניים נוצצות ומבריקות שאמרו לי עד
כמה שהן אוהבות אותי.
עכשיו אני רק צריכה לשכוח, חייבת לשכוח מאותם דברים שגורמים לי
לבכות כל כך. הטעם שלך עדיין על השפתיים שלי, הריח שלך עוד
ספוג בבגדים שלי והקול שלך עוד מהדהד באוזניים שלי באותן מילים
מתוקות "אני אוהב אותך".
אני נזכרת בנו יושבים על אותו חול חם ומביטים לשמש ששוקעת בים,
אתה עוטף אותי בידיים שלך ואני מרגישה הכי מוגנת בעולם כשאני
איתך. ואותם סיפורים שסיפרת לי וחוויות שעברת במהלך השבוע ואני
מתמוגגת בכל פעם שאתה מתחיל משפט חדש וקולטת עד כמה אני אוהבת
אותך.
סיפרת לי על הצבא ועד כמה שאתה מחכה לסופי שבוע רק כדי לראות
אותי ואני באותו רגע הייתי באופוריה מוחלטת על המילים האלה
שאמרת לי.
אבל עכשיו, אין דבר שאני יכולה לעשות כדי להחזיר את הזמן
האבוד. לקחו אותך ממני, קטפו אותך עדיין ילד, עדיין צעיר,
עדיין שלי.
עדיין שלי, מצחיק להגיד את זה עכשיו כשכבר עזבת אותי. אני לא
מסוגלת עדיין לדמיין את עצמי חיה בלעדיך. היית הכול בשבילי,
העולם שלי והאור שעוזר לי ומוביל אותי בדרך הנכונה. האהבה שלי
אליך חזקה עכשיו מכל פעם אחרת ואני לא יודעת איך להתגבר על
זה...
אני רוצה אותך כאן לידי, רוצה להריח אותך, לטעום אותך ולגעת בך
שוב, בפעם האחרונה.
אבל אני לא יכולה, עכשיו כל מה שנשאר לי זה להריח אותך דרך
האבן, לגעת בקבר הקר ולדמיין שאתה שם יושן ויפה כמו תמיד,
ולטעום אותך רק בחלומות שלי..