תיגשו אל החלון, הדבר המאובק המרובע הזה ליד פינת חדרכם.
בזהירות אך בנחישות תפלסו את דרככם בין הררי הבגדים, התנור
הישן ושאר הדברים שנשכחו מהתודעה האנושית.
לחצו על ידית הברזל החלודה ומישכו, פיתחו את החלון, הסירו את
הווילון והרימו את התריס החום צהוב ששינה את צבעו כבר כמה
פעמים מסיבות לא כל כך קונבינציונליות. משב רוח נעים נכנס
לחדר, שוטף אותו בנעימות ובריח מרנין של עוד ערב סתוי מהנה,
השמש שקעה כבר מזמן  והכוכבים זוהרים במלוא אורם והירח, כן
הירח מאיר עלינו מלמעלה. בהחלט, אותו ירח שמסתובב מעלינו כבר
אלפי שנים. וכך אני נזכר בדבר מה שסיפר לי חברי צ'ארלי לפני
ימים מספר.
מסתבר שהירח, אותו הירח שאנו מסתכלים עליו ממש עכשיו, אינו ירח
אלא חלון חדר פשוט, כמו זה שאתם צופים מבעדו. למעשה הירח נפל,
נפל לפני הרבה הרבה זמן. יום אחד פשוט נמאס לו והחליט לפרוש,
ארז הכל ונפל למטה כמו אבן לתוך הבאר האינסופית של היקום.
ובזמן הזה ממש הוא עדיין נופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל
ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל
ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל
ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל ונופל
ונופל... ועכשיו חזרה אל הכדור הכחול הזה, ובכן עם פלאי
הטכנולוגיה באו פלאי האדריכלות והארכיטקטורה, בניינים גבוהים
נבנו ומילאו את הערים. כן, אותו ירח הוא בעצם עוד חלון מואר
בבניין גבוה שנעלם בין העננים השחורים וערפילי הלילה. עוד ילד
הדליק את האור ומציץ מבעד לחלון לחפש את אותו הירח שנפל מזמן
וזה הדבר היחיד שמזכיר לנו שאי שם, רחוק מאחורי האופק ישנו
בניין גבוה מאוד שעומד שם כבר שנים, רק שפשוט לא שמנו לב אליו.
בהמולת הבוקר איש לא טורח להציץ מבעד לחלון ולחפש את הירח, וכך
לא מוצא את הבניין הגבוה והמוזר הזה. כולם רצים למטה, אחד
לעבודה, שני לבית ספר והשלישי לתיזנייב! כולם רואים שמש וזה
מספיק להם, לא מסתכלים למעלה לראות את הבניין הגבוה, שכן זה
מסוכן, אסור להסתכל אל השמש. רק בלילה כשהשמש שקעה ויש מספר
דקות של פנאי רוגעות בהן נזכרים אנו שיש מסביבנו עולם מלא
פלאים ונפלאות. ואז ניגש אל החלון, נפתח אותו בעדינות ונחפש
אחר הירח שנפל, נפל מזמן ולא יחזור. רק חלון קטן בבניין גדול
זה מה שנשאר...