אתה בא אלי בצהרי היום,
דופק חלושות בדלת,
אני פותחת
שערי סתור
חולצה בצבע תכלת.
לוקח את ידי,
אני נועלת את הדלת.
יורדים במדרגות
"לאן הולכים?" אני שואלת.
עיניך לא אומרות
לא מסגירות התעלול
-עדיין...
אני איתך.
תמיד בטחתי.
סקרנית כמו חתול.
עולים על טוסטוסך
שכה שמח לשאתנו,
נראה שהוא יודע לפני את יעדנו.
עוצרים. מחנים ברחוב
עמוס, שוקק, הומה אדם,
בדיזנגוף של יום שישי
מוזר, ולא מוסבר...
לפתע,
תחבק אותי בין קהל האנשים.
אני מופתעת על גילוי הרחשים.
והאבן שעגנה ביחסינו כבר אינה.
והחיוך שלך שונה
ושפת הגוף- היא משתנה.
אפילו איש אחד ניגש
עם מצלמה "רוצים תמונה?"
"לא צריך להנציח את הרגע"
-אתה משיב.
זהו הנצח- תחבקני.
זה האין סוף- תנשקני.
וזה טוב
כך ברחוב.
אני שלו- אז ידעתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.