חשבתי שאני מתחילה תקופה חדשה...
אבל התברר שלא,
התברר לי שאני בן אדם שחי באשליות שתמיד חוזרות אליי כמו
בומרנג (משפט של אימא, שכמה שאני לא מקשיבה לה בדרך כלל, התברר
כמשפט נכון למדי).
כן כזאת אני,
אבל היום התברר לי,
שכמה שאני יכולה לנסות לדחוק את העבר,
לנסות להסתיר הכל כאילו כלום לא היה,
לנסות להגיד שהתחלתי מההתחלה,
אין היסטוריה במחשב, אין היסטוריה בכלל, אין את שאר היומנים,
שנה חדשה והוא לא כאן...
אז זהו שלא!
כמה שניסיתי, כמה שחשבתי, כמה ששכנעתי את עצמי,
אין, דוגרי כמעט כל פעם שהייתי רואה אותו היה צובט לי בלב,
אבל אני כמובן בן אדם שחי באשליה תמידית,
אמרתי שהוא כבר לא עושה לי כלום ושיקרתי,
לא רק לאחרים אלא בעיקר לעצמי.
יכול להיות שזה באמת כבר סתם אובססיה,
יכול להיות שאין לי על מי לחשוב,
אבל בעצם גם זה נשאר בתור שאלה כמו כל הקשר הזה.

איכשהו תמיד כשאני רושמת פה אני רושמת עליו,
למה?
אולי כי הוא בן אדם שהכי קשה לי להתמודד איתו,
הוא הבן אדם שהכי פוגע בי,
(למרות שיש עוד).
אבל מה לעשות בסימני השאלה האלה החוזרים,
חוזרים ונשנים בדיוק כמו כל הקשר שלנו, אני שאלתי לא פעם אחת:
למה אהבה כל כך כואבת?!
פעם חשבתי שאני יודעת מה זה אבל התברר שלא,
התברר שאהבה זה בעצם לתת הכול, לאהוב עד מוות, להרגיש את
ההרגשה שבלעדיו אין לך כלום ואיתו יש הכול,
להרגיש כשאת איתו את בעננים ובלעדיו את לא יכולה לנשום,
לחפש ולרצות למצוא אותו כל הזמן, ועוד הרבה רגשות.
שכמה שזה יכול להישמע פלצני זה מה שאני מרגישה כאן בפנים.

לא יודעת כבר, אני יודעת שזה מה שאני הרגשתי אליו,
אבל עוד אחת מהשאלות שלי, אם זה היה בכלל אליו?
כי עכשיו הבנתי שיש שני חציים ממנו (האמת שהבנתי את זה כבר
פעם, אבל עוד אז לא הייתי מוכנה להאמין ולראות,למה באמת הייתי
כל כך עיוורת?).
מעניין בכלל אם אי פעם הוא דיבר איתי בכנות,
נראה לי רק בהתחלה את אחת השיחות הראשונות שלנו,
שהוא אמר לי שלא נוכל להיות ביחד.
אז למה הוא המשיך למה אני המשכתי...?!
אם רק תוכל להבין כמה שאלות יש לי בראש,
עם כמה שאלות אין לי עליהם תשובות,
אם תבין כמה פגעת...
אני כבר נראה לי השלמתי עם העובדה שאני בעצם לא הייתי חשובה
לך, אני הייתי סתם מישהי שצחקת עליה מאחורי הגב כל כך הרבה,
(אפילו עם חברות טובות שלי. כאילו מה, היה נראה לך שאני לא
אגלה?!
אבל בעצם גם אני אשמה בזה כי נתתי לך להרגיש שלא אכפת לי).

אני בן אדם שקשה לו להגיד לא לאחרים,
כי אני לא רוצה לפגוע בהם.
אבל נראה לי בסיפור שלך לא רציתי להגיד לא,
כי לא רציתי לפגוע בעצמי.
ידעתי שאם אני אסיים את הסיפור זה לא יפגע בך,
(כי לך הרי לא היה אכפת ממני) הרי זה יפגע רק בי!!!
זה למה היה קשה לי לסיים את זה,
קשה לי היה לפגוע בעצמי,
כבר הייתי רגילה לזה שאתה פוגע בי.
אז זהו אותן שאלות כל הזמן חוזרות,
למה התחלת איתי את כל הסיפור? למה נתת לי לבכות כל כך הרבה?
למה פגעת בי? למה צחקת עליי? למה הייתי עיוורת כל כך? למה לא
הקשבתי לכולם? למה לא אמרת? למה היית חרא? למה אתה התנהגת ככה?
למה נתת לי לחיות באשליות?
למה ולמה ולמה...

והשאלה הגדולה מכולם היא,
איך אני אוהבת אותך עדייך כל כך?!
עכשיו אני עוד יותר לא מבינה, אני לא דיברתי איתך כמעט חצי שנה
- למה אני עדיין ממשיכה לחשוב עלייך?
למה אתה עדיין בא למקומות שאני נמצאת שם?
איך בדיוק אתה עדיין פוגע בי בלי שאנחנו בקשר?
נראה לי שאתה פוגע בי בלי לשים לב בכלל,
נראה לי שזה בא לך בטבעיות,
בלי שאתה מבין שאני אחרי זה בוכה הרבה הרבה עלייך,
(שגם מזה כבר נמאס לי!).
אם היית יודע כמה פגעת בי עם כל הסיפור עם נעמה,
אם היית יודע כמה בכיתי, כמה נפגעתי.
פשוט אתה לא מבין כמה נפגעתי ממך כשאני רואה אותך.

ולמה באתי וכתבתי את כל זה?
בגלל מבט אחד, בגלל הדברים הכי פשוטים,
כשאתה עובר לידי ומחייך אליי, חיוך צבוע שכזה, חיוך שמגעיל
אותי ופוגע בי כל כך,
חיוך שכאילו כלום לא קרה, חיוך שאומר שבשבילך לא היה בעצם
כלום, שאני לא הייתי כלום בשבילך וככה זה גם עכשיו...

דנה אמרה לי שאתה מגעיל אתה יודע למה?
כי דיברת איתה פעם ראשונה בערך איזה 10 דקות,
ושבוע לאחר מכן לא אמרת לה אפילו שלום.
עוד פעם כאב לי,
כי היא צריכה לנסות לחשוב מה זה לדבר איתך חצי שנה,
ותתעלם ממני לחלוטין ומכל מה שהיה.
כשהלכת לצבא אני בכיתי כל כך.
כל היום הייתי מדוכאת, כל שיר קיבל פתאום את הפנים שלך,
אוף, הרגשתי כל כך חרא כאילו אני לא אראה אתך יותר,
אתה יודע אבל מה? יותר מכל לא רציתי שיהיה לך קשה,
פחדתי עליך כל כך, באותו זמן שהרגשתי שזהו זה הסיום,
מצאתי את השיר, נראה לי השיר שהכי מזכיר לי אותך בעולם.
אותנו...
השיר שכאילו מדבר עליי,
על מה שהרגשתי ומה היה הקשר שלנו.
נראה לי שאותך אפילו לא הכרתי, לפחות חצי ממך.
אבל אתה יודע מה מכל הצד הזה מספיק כואב לי,
אבל יש צד שמודה לך.
באמת אני חושבת שאם יש בן אדם ששינה אותי המון זה אתה.
אני עברתי והתבגרתי והשתניתי רק בגללך, בזכותך.
אתה נראה לי אפילו לא יודע את זה,
אני מאוד רוצה לבוא אלייך ולהגיד לך את זה,
אבל עם זה יש לי את כל הכאב שלי ממך שלא מרשה לי.
אז אני מצטערת שאת החלק הזה אני שומרת לעצמי,
כמה עזרת וכמה הפכת אותי וכמה בעצם אני גם מודה לך מאוד.
אבל אם אי פעם תראה את זה,
תדע שאתה אחד האנשים היחידים שבגללם אני איפה שאני היום.
ואני פשוט כולי מבולבלת אז כיוון שכרגע אני לא יכולה להמשיך
ולכתוב עלייך יותר, כי די!
אני אסיים את זה,
בזה שאני אוהבת אותך המון, הרבה יותר מהחיים שלי
ואני תמיד אמשיך לאהוב אותך...