בסך הכל הייתי נחמדה אליו בבית הקפה, וגם זה רק בגלל שהייתי
מוכרחה לשרוף חצי שעה לפני שמשרדי האוניברסיטה נפתחים. "אני
פיליפ", אמר במבטא אפריקני כבד. שרפתי אתו את החצי שעה והלכתי
לדרכי, והוא בעקבותיי. לקח איזה דקה עד שקלטתי שהוא הולך אתי.
הוא לא דיבר, וכשדיבר בקושי הבנתי את הצרפתית שלו. הלכנו
שנינו, פיליפ ואני במורד הרחוב, ובשערי האוניברסיטה נפרדתי
ממנו במילות מנומסות.

כשיצאתי הוא עמד שם כמו בול עץ שרוף, מחייך לעצמו, וכמו שאני
חולפת על פניו, הוא מצטרף אלי ואני אומרת לו: "אין לך משהו
יותר טוב לעשות, פיליפ?" והתכוונתי לומר אתה מוכן לצאת מהחיים
שלי, אבל ה"פיליפ" הזה בסוף המשפט יצא לי משפחתי וחמים, כאילו
יש בינינו הרבה יותר מחצי שעה שרופה.

הוא אמר מילים כמו: "את נחמדה. אני רוצה להתידד אתך". בחיים לא
היו יוצאות לי מילים כאלה מהפה. ואני אמרתי שאני עסוקה למרות
שלא היו לי שום תוכניות, והוא המשיך ללכת לצדי, כמו כלבלב, ולא
דיבר. ואני אומרת לעצמי במין ניגון אידישאי כזה: "נו, מה את
אומרת על זה. כושי. לא פחות ולא יותר". שתיקות מעיקות עלי כמו
שק תפוחי אדמה אז אני שואלת אותו איפה הוא גר, והוא אומר שם,
ומצביע בידו למקום כלשהו, ואומר שהוא מחוף השנהב. עכשיו כבר
כמעט הגענו הביתה, ואני אומרת לעצמי: איך נפטרים ממנו? ואני
אומרת "עוד מעט אנחנו מגיעים הביתה, אז כדאי שתלך". והוא לא
עונה. כך עד הבית. אני נפרדת בנימוס ונכנסת הביתה.

שעתיים מאוחר יותר. אני יוצאת מן הבית. פיליפ עומד ליד הבית
ומחייך. הגבות מתרוממות לי ואני לוקחת שכטה אוויר. זה ייגמר
רע, אני אומרת לעצמי, ולפיליפ: "מה אתה רוצה? לבנה? זה מה שאתה
רוצה?" והוא מהנהן בראשו בהתלהבות. "תעשה לעצמך טובה, פיליפ,
ולך מכאן", אני אומרת, ועוד פעם יצא לי "פיליפ" ידידותי מדי,
בטח כי אני לא רוצה שיחשוב שאני נגד כושים או משהו. הוא שותק,
ואני חושבת שאולי הוא בן של ראש שבט ששלח אותו לפריז שיקבל
השכלה ויחזור ויפתח את הכלכלה של השבט, והעיניים שלו ממוגנטות
עלי והוא אפילו לא מנסה להסתיר מה שהוא רוצה. "תראה", אני
אומרת לו, "אני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר אותי, ותאמין לי
שלא כדאי לך להכיר אותי. כל מי שמכיר אותי מצטער על זה מתי
שהוא, אתה חושב שאני נחמדה אז רק שתדע שיש לך עסק עם מפלצת שרק
נראית כמו בת-אדם אבל בעצם היא לא". פיליפ מתגלגל מצחוק, ואני
מתדיינת עם עצמי, מה את אומרת, אולי בכל זאת? בסך הכל תעשי לו
טובה קטנה.  ומיד אני מתעשתת, והשוטר שגר לי בראש מוריד עלי
נבוט, ואני נחרדת מעצם המחשבה, וכל אותו הזמן עומד פיליפ
ומחייך את חיוך השנהב מחוף השנהב, ואני אומרת לעצמי זה לא
ייגמר טוב.

זאת באמת הייתה מן תקופה שכזאת. בעצם רציתי אהבה. זה מה שכולם
רוצים. לקח קצת זמן עד שהתרגלתי, וכשהתרגלתי לא יכולתי להפסיק.
כל מה שזז ונראה כמו גבר גמר אצלי בין הרגליים, היה איב, הצלם
שהיה בן חמישים שזיין אותי כל לילה במשך חצי שנה עד שנגמר לו
הכוח, והיה ג'ררד שהיה בעצם אימפוטנט סמוי והיה צריך שעתיים
הכנה, והיה ג'סה שגירה אותי במהפכנות האנרכיסטית, עד שגיליתי
שהוא מזיין כמו סתם בורגני פשוט, והיה אבישי הישראלי שזיין
אותי שבועיים עד שאמרתי לו באמצע הרחוב שזהו, והיו עוד הרבה
שעברו אצלי וסתמו לי לחמש דקות את החור, ועפו מחיי והשאירו חור
עוד יותר גדול, בכל פעם יותר גדול. ועכשיו פיליפ.

אני מסתלקת משם במהירות, ומביטה מדי פעם לאחור לוודא שהוא לא
דולק בעקבותיי, הוא לא. אני נרגעת והולכת לי ברחובות פריז
כאילו יש לי משהו נורא חשוב להספיק ואחרי שעתיים אני חוזרת
הביתה, ומי בדלת? פיליפ. הוא עומד על יד הדלת ומביט בי בעיני
הכלבלב שעכשיו מתווסף להם מן עצב קטן, והוא לא מדבר רק מתבונן.
העצב שלו קורע לי את הלב. הוא עומד כמו בג'ונגל ומביט בי, ואני
פותחת את הדלת ושניה לפני שאני טורקת אותה בפרצופו, אני מבינה
שצריך לעשות לזה סוף, ויש רק סוף אחד לסיפור הזה, ואני אומרת
לו: לזיין. אתה רוצה לזיין אותי. והוא מהנהן בהתלהבות כאילו
ברוך השם ירדתי לסוף דעתו, ואני אומרת לו, טוב תיכנס, והוא
נכנס ואני מתפשטת בשיא המהירות ונכנסת למיטה, ואומרת לו תתפשט,
והוא מתפשט ונכנס למיטה  ואני מוכרחה להגיד שהעור של הכושים
מחוספס ולא כל כך נעים למגע, ולמרות התהילה שיצאה להם, זה היה
זיון בינוני ומטה, והוא גומר ראשון ואני מחזיקה אותו חזק בפנים
בשביל לגמור, כאילו או-טו-טו יוצא לי אפטשי ואני מוכרחה שלא
יברח בחזרה, והוא קם ומתלבש, ואני אחריו, וכמו שהוא עומד בדלת
אני אומרת לו  "עכשיו תקשיב טוב. בפעם הבאה תביא כסף". והוא
מביט בי, ריק ועצוב והולך. ובזה זה נגמר.