ביום שאפסע את הדרך
אדע שאמצע אותך בסופה.
ביום שהביט בעינייך
אדע את אהבתך.

אך אותה הדרך בו אני פוסע הינה
שביל הכאב והקנאה.
שביל בו אמשיך להיכשל כל עוד לא אלמד,
אלמד להיות ולא לרצות.
להרגיש ולא לשפוט.

כאשר אנחנו פוסעים מצידי הקו
מצידו השני של הנהר, אנחנו מרגשים
את שהמילים אינם נאמרות
ובכל זאת פוגעות וחודרות מבעד להגנות ולמסכות.

ספרי לי את ליבך, העניקי לי אותי
אפשרי לי לאהוב אותך בלי גבולות
תני לי להפוך אותך למאושרת
למדי אותי להגן עליך אפילו ממך.

ואולי בסופו של דבר ישנו אושר בסוף הקשת.