הגעתי לרכבת בבנימינה, הספקתי לקחת את הרכבת האחרונה.
דניאל כבר חיכתה לי בפנים, סיכמנו שהיא סופרת את מספר הקרונות
ממתי שהרכבת נכנסת לרציף, ואז היא אומרת לי על איזה מספר קרון
היא עלתה, כדי שאני אוכל למצוא אותה מהר, ולא אצטרך לחפש
אותה.

התיישבתי לידה, הרכבת היתה די עמוסה ואני רציתי לשבת עם דניאל
לבד, אחת מול השנייה, עם מקום לתיקים והכל.
דניאל הלכה לחפש ארבעה מקומות פנויים באחד הקרונות, ואחרי
שנייה חזרה ואמרה לי לבוא. התיישבנו בקרון האחרון, לא היה בו
אף אחד, חוץ מאיזה דוס שישב מאחורי דניאל שטענה כל הזמן שהוא
מסריח, ועוד איזה מישהי שנראתה בגיל שלנו, היא ישבה לבד, עם
דיסקמן.

אני אוהבת לנסוע ברכבת, תמיד קורים דברים מעניינים ואף פעם לא
משעמם.
תמיד אני מקשיבה לשיחות של אנשים, משום מה בשיחות של אנשים
ברכבת תמיד יש אקשן, ותמיד בא לך להמשיך להקשיב.
אבל הפעם לא היה מי שידבר, היינו די לבד, היה מאוחר כבר, אבל
אני לא הייתי עייפה.
שמעתי קצת מוזיקה שכיף לשמוע בנסיעות ארוכות ברכבת בלילה וגם
אני ודניאל עשינו מלא תמונות.

הדלת שבין הקרונות נפתחה והיה אפשר לשמוע את החריקות של הרכבת
על המסילה, הסדרן נכנס ואמר לנו לעבור לקרונות הקדמיים, כבר יש
הרבה מקומות פנויים, עברנו את תל אביב.
אז עברנו לקרון קדמי, התיישבנו אני ודניאל מול גבר ואישה
מוזרים, איך שהתיישבנו הם נהיו בשקט, ואחרי מספר שניות הגבר
לחש לאישה משהו באוזן והם נקרעו מצחוק. הרגשתי לא נעים, וגם
רציתי ארבעה מקומות פנויים, כדי שאני אוכל לשבת עם דניאל לבד,
אחת מול השנייה, עם מקום לתיקים והכל, אז לחשתי לדניאל לבוא.
קמנו והמשכנו לקרון יותר קדמי.

התיישבנו בקרון לא מלא אבל גם לא ריק, היו לכל אחת ארבעה
כיסאות משלה!
בכל תחנה ירד לו עוד בנאדם וכך יצא שנשארנו דניאל, אני, ועוד
זוג שהיה נראה לי זוג מושלם, היא ישנה לו על הברכיים והוא נישק
לה את הראש. התגעגעתי לאיזה חיבוק באותו רגע, אבל עבר לי מהר.
ראיתי שדניאל עוד מעט נרדמת עם האוזניות על האוזניים, ואני
נשענת על החלון, שבלילה מה שרואים בו זה רק את ההשתקפות של
עצמך ואולי קצת את האור של הירח מלמעלה.

יצא לי לחשוב הרבה, והדרך לבאר שבע עוד היתה ארוכה.
מדי פעם מישהו התקשר, לראות איפה אני.
כבר היה לי נמאס לראות את עצמי בחלון כל כך הרבה, אז הבטחתי
לעצמי שאני לא מסתכלת בחלון עד שמגיעים.
אחרי חמש דקות שכחתי מההבטחה והסתכלתי.

האיש עם עגלת האוכל הזאת עבר כבר מיליון פעמים, מצאתי את עצמי
חושבת מחשבות מוזרות על איש העגלה, מעניין כמה כסף הוא מרוויח,
אם משלמים לו לשעה או לפי המכירות, כי אם לפי המכירות הוא ממש
מסכן. אם הוא גר בבאר שבע, כי זאת הרכבת האחרונה, ואם לא, אז
איך הוא מגיע לצפון אחר כך, אם יש לו משפחה בבאר שבע, וכו'
וכו'.

הגענו לבאר שבע, הדלת שבין הקרונות נפתחה, ושוב יכולתי לשמוע
את החריקות, האנשים משאר הקרונות עברו לקרון שלנו, כדי שיוכלו
לרדת כמה שיותר קרוב ליציאה ברציף ולא יצטרכו ללכת שעה כדי
להגיע ליציאה.

אני ודניאל ירדנו.
הייתה הרגשה מוזרה.
אחותי ובעלה חיכו לנו במכונית מחוץ לתחנת רכבת "באר שבע
מרכז".
קלטתי את המכונית של אחותי מאוד מהר, בגלל הסטיקר שמודבק בצד
של האוטו, מעל הדלק, הסטיקר של מקום העבודה.
ראיתי את אחותי מחייכת אלי מהשימשה של האוטו, היא חייכה עד
שנכנסנו לאוטו, לא יכולתי שלא לחייך גם, לא ראיתי אותה כבר
חודש.

שמחתי שבאתי עם דניאל...
שמחתי שאני בבאר שבע...
שמחתי שאני לא עובדת כאיש עגלה ברכבת ישראל...
שמחתי שהיא אחותי...