(האור בחלק הבמה שבו היו יעל, הבחורה הראשונה וקול כבה.
בחלק אחר של הבמה נדלק אור עגמומי, חלש, נובע ככל הנראה
מפנס רחוב. נשמעים קולות של מכוניות חולפות בתדירות נמוכה.
הרגשה של אמצע הלילה או תחילת הבוקר. השיחה בין איתמר
וב.ש. נערכת בשקט מלנכולי)
איתמר:
איבדתי את הכרתי. מרגע שראיתי אותך בחדר,
הדם טיפס ועלה
בטירוף מרגלי אל עבר הראש. הוא אסף כל חלקיק של יכולת שעוד
נותרה בי וגיבש את זרימתו לנהר שגעש בי מעלה מעלה דרך כל
איבר שבגוף, הוא כאב וצרב בכל שניה, כמעט צורח וללא ספק
נאבק כדי להיחלץ החוצה דרך הנקבוביות אל האוויר המעושן, כאילו
שאף להישפך כשלולית גדולה, אדומה ועכורה על המרצפות של
העיר הזאת, להתערבב בבוץ, בצואת הכלבים וסוסי העגלות,
בשאריות הרוק שרוקק במהלך היום ושעדיין לא התייבש בחום
השמש או שעדיין לא נוקה על ידי פועלי העירייה...
ב.ש.:
העמלים...
איתמר:
העמלים...
ב.ש.:
אתה נוגע בי בכאבך. יותר מאשר איש נגע
בי. מעולם.
איתמר:
(ברכות) איך הגעת לכאן?
ב.ש.:
במובן מסויים, קראת לי. במובן מסויים בחרת
שאהיה בקהל.
השארת לי הודעה, השארת לי כרטיס כניסה, עם שמי, שאינך זוכר
או שמעולם לא ידעת, וציפית שאבוא. ציפית שאגיע. במובן מסויים,
כרעת על ברכייך וזעקת לי. הגשת את נפשך כתמורה ובחרת
בבואי. בפעם אחת, כתבת אותי, כתבת אותי וככתובה ידעת שתוכל
לחתוך את גופי, ידעת שתוכל לפלס דרך לסכין בין כל העורקים
והגידים, לבתק את איברי ולתת גם לדם שלי לגעוש ולפרוץ כנהר
אל מרצפות העיר. במובן מסויים אתה כועס עלי, שונא אותי מעצם
קיומי... אבל אני אוהבת אותך איתמר. מאותו הבוקר, ואולי גם
בזמנים שלפניו, אהבתי אותך. ובכאב שלך, אני אוהבת אותך יותר
ויותר.
איתמר:
את יפה. ללא ספק, מאוד יפה. והעיניים
שלך יפות. יפות ומביעות
חמלה. ביום שתחול הפרידה, ללא כל ספק, היא תזהר בעינייך
החמלה הזאת, ואז, ואז יופייך יהיה רב אף יותר, ואז הכאב , גם
הכאב יהיה גדול. גדול יותר. יותר ויותר. בדרך אחת היא נוצרת
הבריחה: המעבר אל מעבר לחומות נהר הדם תמיד מתרחש מכיוון
שהדם שוצף וקוצף ולוחם וכואב וצורב וצורח וללא ספק נאבק ונדחק
כדי לצאת מכלאו, ובעת שיצא, מאוהב הוא חוגג, מתרפק על דקות
נדירות, טהורות ולכאורה מלאות חסד, אבל אז היא קרבה, מתהווה
וקיימת, ובאלפי דרכים היא מגיעה, היא כלל לא שוצפת, כלל לא
לוחמת, לא כואבת, צורבת צורחת וככלל כלל אינה נאבקת נדחקת
וככלל לא זקוקה לעיצה. הפרידה, הסיום, השהייה מלאת הנמנמת,
חזרה באותו גוף ראשון, היא החוק, היא הכלל, הבסיס והדרך, מקור
ועיקר לכל סדר ראשון... בבואה, היא תבוא מחלון, או מדלת או
מכביש או מטוס או מיובש הלב, כך פתאום. כך פתאום, מתייבש לו
הלב, אז, שלווה לחכם וכאב עד אין קץ לאוהב
עכבר:
קאט, קאט! מעולה גדול, מדהים, מי כתב את
זה? שילוב של מקצב
חרוזים ועומק הכרה פנומנלי בעובדות החיים. קאט. פשוט אין
צורך
ביותר. איתמר, תקרא לכולם, בוא נסכם את היום. באמת היה מוצלח
ביותר. אז תזכיר לי, המשפטים האחרונים היו... אלתרמן! כן? כן?
....
לא? זך? אבידן? כן, הבדידות של אבידן ... פנומנלי! לא? לא
אבידן?
חוץ? תוצרת חוץ? פרוסט! לא?... (מביע לא?... עם פרצופו) דילן
תומס! גם לא? (מאוכזב ביותר... מרים יד למצחו בתנועת חשיבה
מאומצת...)
יעל, ב.ר. וב.ש. :
אימאל'ה עכבר!!
שיר סיום:
יש מקום קרוב
אליו כולנו תמיד הולכים
לא מקום יפה מדי
ולא תמיד תמיד שמחים
אבל תמיד תמיד הוא שם
ממתין באורך רוח חם
חבר יקר עד לעולם
וזהו זה...
סתתתם! |
