"רוורס לא יציל את אלו שדרסת, הוא מקסימום ייוודא בהם הריגה",
בדקתי שאת מבינה כמה טיפשי הרעיון להתחיל הכול שוב מההתחלה.
גם אם נתחיל שוב לא אעמוד ברשימת הקניות הארוכה שלך. זה לא שאת
יודעת מה את רוצה באמת, זה שאת חושבת שאת יכולה יותר.
רק אני, כמו חתול, לא ראיתי אותך מגיחה לעברי במהירות מסחררת
בלי לציית לשום תמרור אזהרה. רעידות אדמה הם מרגישים הרבה
לפני, אבל משאיות ממטר הם לא רואים. אפילו אם היית יודעת לבצע
רוורס זה לא היה עוזר עכשיו.
שתקת.
אין כמו שתיקות להעיד כמה כבד האוויר בדירה שלי יכול להיות
לפעמים.
אולי זה האבק, זכר לכמה שבועות שהזנחתי. אולי זה המחשבות שלך,
זכר לזה שעוד היית חושבת פעם גם עליי. מאז שהתחלת לחשוב רק על
עצמך התחלתי אני להפסיק לחשוב עלייך. לא צריך שניים שיחשבו על
אותו דבר בדיוק. זה ביזבוז משווע של אנרגיה. ומאז שהתחלתי
לחשוב על עצמי, יצאת לי באורח פלא מהראש. אורי גלר לא היה
מצליח בזה טוב יותר. לכופף כפיות, אחרי הכול, גם אני יכול.
"עדיין לא סלחתי לך על הסיפור ההוא בסיני", שברת שתיקה.
כמה פעמים עוד אסביר לך שלא התכוונתי ברצינות. שגם אם הייתי
רוצה, לא אפשרי לקחת איתך 150 גמלים חזרה לארץ. חשבתי שזה מחיר
הוגן, לא באמת התכוונתי להחליף אותך. ומה לעזאזל הייתי עושה
איתם? ואת, כל מה שהפריע לך זה שלא התמקחתי מספיק. תמיד חשבת
שאת שווה יותר. מחיר לא מעיד על ערך, ניסיתי להגיד לך מאה פעם,
הוא מעיד על כמה יש למי שמשלם. אבל אצלך הכל אפשר למספר. מחשבת
רגשות. שוקלת מחשבות. סופרת קלוריות. אהבה כמותית שלי. אפילו
באמצע משחק כדורגל שלא עניין אותך היית שואלת 'כמה-כמה' רק כדי
לדעת למי יש יותר.
יושבת על הספה שלי ומסתכלת בזילזול על העציצים שלי. תמיד הם
הפריעו לך. עשו לך פוטוסינתזה מול העיניים היפות שלך. גנבו לך
קצת מהאור שלא היה כולו עלייך. פרחו בלי שהרשית להם לפרוח. את
רואה כמותית שלי, לא הכול תלוי בך. התמונה שמאחורייך על הקיר
תלויה על מסמר קטן. העציצים שלי תלויים בשמש. המנורה בחדר שינה
תלויה על שרשרת קטנה ודי מכוערת. אני תלוי בי. לא שאין דברים
שתלויים בך, אבל לעשות רוורס הוא לא אחד מהם.
אז אל תנצלי עכשיו את השתיקות שלא ידעת לנצל קודם. גם להן יש
גבול. אם יש לך מה להגיד תהיי מילולית. אם אין לך, תשארי
כמותית. כך או כך תשארי תלותית.