אני רוצה את אותם הימים החמים שלא היינו זזים מהבית.
את האוכל סיני מקופסאות, והאכילה עד בחילה, ושינת הצהרים
המיידית בשמש המלטפת.
אני רוצה את אותם לילות של טלפונים בשעות לא שעות, ודיבור
צפוף, וויתורי אגו למען פגישות חפוזות ובדיקת גבולות זה של
האחר - כשאף אחד לא נוכח בחדר חוץ משני אנשים שצריכים זה את
זה.
אני רוצה שוב את הבקרים האלו שאתה לא נמצא בהם, ואת התזכורת של
גוף כואב מפעילות, את הצלקות הממשיות ואת אלו הנמצאות במקום
חבוי, העטופות בשכבות של כבוד עצמי והדחקה מפוסלת.
את זה שאני מביטה במראה ואוהבת את עצמי, כי אתה אוהב.
את זה שאני נשבעת להתחיל לאכול נכון כדי שתאהב אותי יותר.
אני רוצה להזכיר לעצמי כמה כיף ליפול לקלישאות קלילות שלוקחות
אותי למקומות כל כך שונים ממי שאני ביום יום. וזה נעים לדעת
שאתה מסוגל לגרום לי להיות אחרת, אולי באיזה מקום נידח זה מה
שהייתי רוצה שיהיה.
ובאמת הזו שאין בה התנצלות, אני רוצה להגשים חלום ילדות, לראות
דרך עיניים של ילד כמה אהבה אפשר לתת כשרק רוצים.