איך תסבירי את מה שיש לך בפנים?
אהבה עיוורת משונה שמטה חן על פני החיים, או על פני המוות?
סוג מסוים של דמיון בלתי נדלה שמקל את המעברים החדים שאת
מבצעת, יום מדי יום?
כיצד תטי את הכף לטובתך? או לטובתה?
את שלה, את יודעת זאת.
את חוטפת התקף לב בכל פעם שהיא פוצעת אותך בדחייתה. דחייה שרק
המבט שלה מעביר. היא, כמוך, בוחרת את מלותיה בשתיקה, ועיניה הן
לשונה.
אל תזיזי אותי ממך. אני לצדך.
גם אני איני נקי, ואיני טהור. גם אני מהזאבים הבודדים הללו
שבחרו ללכת לבדם ומאסו בבשר, גם אני הפכתי לצמחוני ואת הפירות
שהזאבים אחרים עיוורים מכדי לראות אני זולל בשקיקה רבה, ואת
טעמם המתוק הם לעולם לא יכירו. אבל את... את לא בחרת גם בזאת.
את בחרת להרעיב את עצמך, ולשאת עינייך לפרי שנמצא גבוה אי-שם
בעלוות העץ הגבוה שם, אל צמרתו לעולם לא תגיעי, ומדבשו של פריו
לעולם לא תטעמי.
אני מאבד את שפיותי, את יכולת הביטוי, את יכולת הטעם בכל פעם
שאת נשברת מולי, והנה את חומקת ממני, הנה את נופלת, מתפוררת,
נשברת.
יקירה שלי, את רעבה.
קחי את המפה וסובבי אותה, הפכי את הגלובוס, טלטלי את האונייה
ושברי את המראה. לא תראי יותר דבר בצורה שראית לפני כן. הכל
יהיה שונה, אותו עולם שהכרת לפני כן אבל שונה. תקבלי מציאות
חדשה להתמודד איתה, ותוכלי לסדר אותה אם תרצי, ואולי בעוד
תפלסי לך את הדרך לסדר הנכון עבורך, תמצאי מחדש את דרכך שאבדה
לך כשנתקלת במכשול המכשף הזה, בה. אז, אולי תגלי שאת בכל זאת
יכולה לאכול.
את מחווירה, את מצטמקת, ואת חושבת שרק בגלל שהיא אינה מבחינה
ברעבונך מותר לך לצום, ושאף-אחד אחר גם ככה לא ישים לב. ליתר
דיוק, מהאחרים לא איכפת לך, רק ממנה איכפת לך.
הסתכלי סביבך, גם אני כאן. ואני רוצה שתשביעי את רעבונך.
קרעי בבשרי כפי שאת מסוגלת לעשות לה רק במבטך. תלשי את הרוך
והחמלה שבי והשתמשי בה כדי לשתק את רעבונך. למדי לקחת ממני את
המזון לו את זקוקה לאט, במתינות, ערבי בו כל רגע חולף עוד ועוד
רצון עד שהרעב ייהפך לתיאבון ועד שהדחף לשבוע ייהפך לדחף להגיע
לסיפוק, הפכי את רעבך לתאווה.
כשאת מביטה בה, את חושבת שאת מתאווה, אבל את רעבה. ואת זקוקה
למזון.

אתה לא יודע כמה קשה להסביר את מה שיש לי בפנים.
התחושה של הדבר החם והמוזר הזה, שמשתק אותי בכל פעם שאני נתקלת
במראה המוכר, בריח, בצליל, בהוויה כולה.
אני גדלה במהירות שלא הכרתי בעבר כעץ ירוק-עד ומגלה עוד ועוד
מעטפת, עוד ועוד ניצנים שהיא מפריחה בי, מגדלת בפראות
ובאכזריות שהיא לא מודעת לעוצמתה. הם מניצים כנוצות הפורצות
מתוך בשרי וקורעות בו, משסעות אותי מבפנים ומותירות בי חותם
שמותר אותי המומה. ספק כואבת, ספק מתענגת. היא אחראית לי. היא
לא יודעת זאת, אבל היא אחראית לי ולכל דבר שקורה לי.
אני רואה את המבטים שלך. אני רואה עצב, אני לא יודעת, ולא
מבינה על שום מה.
אתה אנוכי.
אתה לא מבין.
אתה רק בחור.
ואתה לא מסוגל להבין, לא מסוגל לתאר את איך שאני חשה כלפיה.
אתה רואה את הברק בשיער שלה כעוד משיכת מכחול בציור, עוד פרט
קטן שבין השאר תורם לשלמותו. אני רואה אותו כציור בפני עצמו.
וכל פרט קטן כזה, שהוא קטן עבורך, הוא כל-כך גדול עבורי...
ואתה אינך מבקר אובייקטיבי. אתה אינך מבקר בכלל, אם אינך מסוגל
לראות את יצירת האמנות שבה.
גם היא לא יודעת זאת, אבל אני הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות
לה.
מה שלא יהיה הגורם הזה שמרחיק אותה ממני, היא תלמד להכיר אותי.
היא תלמד לבטוח בי, ותלמד לתת לי להביס ולהרחיק אותו.
יש לנו המון במשותף, אתה יודע. והיא כל-כך יפה. אפילו אתה יודע
שהיא יפה.
אלא שבחורים לא מסוגלים לראות בה את היופי שאני רואה בה. אני
יודעת להכיר בו ובערכו, אני יודעת להעריך, להוקיר ולהעריץ אותו
כפי שאף בחור לא יוכל להכיר. הם רק רואים בה עוד אימום מצובע
ומקושט, חסר רוח-חיים, הם לא יודעים להעריך את הברק בשיערה
אפילו לא כמשיכת מכחול. אני בספק אם הם בכלל מבחינים בו.
בחורים. אתה שונה מהם, אבל אתה עדיין אינך אני. אתה עדיין לא
תדע לגעת ביופי שלה כפי שאני מסוגלת.
אני יודעת שאני אוכל ללמד אותה... לו רק אקבל את ההזדמנות.
די.
תפסיק להביט בי.
תפסיק להביט בי כך.
אתה מפלח את בשרי בדיוק כפי שהיא עושה, רק בסוג אחר של מבט.
העיניים שלך יורות חצים מאשפה שונה.

שניכם סוטים. שניכם יצורים חריגים של הטבע. פריקים מוזרים.
בעלי סטיות מוזרות. איך הגעתם לכאן בכלל? אתם לא שייכים לכאן.
לא בינינו. לכו לכם. את לכי למקום שלך. אתה לך לשלך. את שניכם
צריך לבער ולהוקיע. מה אתם עושים פה?

אל תתווכחי.
לא באתי לכאן לשמוע התנגדויות.
כשאומר לך, את תזוזי. את תנועי כפי שאצווה.
היה עליי לצפות בך בהסתר, דרך עיניים של אחרים.
את הבחנת בעיניי על עורפך. ידעת, ושתקת, רק חייכת לעצמך,
מוחמאת, אבל המשכת לזרות בי מבט תוקף, מבט עוין, מבט מסרב.
את היופי שלך היה עליי לחמוד בעיניים מורעבות, בחשאי, כגנבים
הצופים על אחוזה איפשהו בהרצליה פיתוח שהיתה בראש "רשימת
הלהיטים" כבר מזמן ומתים להסתער עליה סוף-סוף ולבזוז את כולה.
לברוח עם השלל ולהותיר אותה מחוללת. אולי בלי בכלל לדעת שכך הם
מותירים אותה. אבל עכשיו לא איכפת לי. אחלל אותך, כפי שחיללת
אותי.
בסירוב אפשר לעמוד. לא בעוינות. לא בכלימה הנוראה שעוטפת אותך
אחרי כן וצורבת במצחך אות קלון.
לא עוד.
אני לא אעשה אותך שלי, אבל כן אתן לך להרגיש מחוללת, ואני בספק
אם בכלל תהיי מסוגלת להיקשר אחר-כך לאדם כלשהו. ואולי תהיי
שלי, כי אחדור למחשבתך, אחדור לנפשך, ולנשמתך, ואתן לך להרגיש
מחוללת כפי שנתת לי להרגיש.
הותרת בי רעב, והפעם אני אשבע.

חדשות השעה שמונה בסוף החודש נפתחו בסיפורה המזעזע של תלמידת
תיכון לאומנויות במרכז הארץ ששמה קץ לחייה בבליעת 24 כדורי
שינה חזקים. הוריה של הנערה אמרו שראו אותה בפעם האחרונה כאשר
עמדה לצאת לבילוי לילי כשלושה שבועות לפני כן. מאז הם לא ראו
אותה, כי היו בחופשה בחו"ל, אבל מאז שחזרו הביתה הדלת לחדרה
היתה סגורה והם לא ראו אותה. הם היו בטוחים שהכל בסדר, שהיא רק
נחה, אבל כשכמה ימים לאחר שובם התקשרה אליהם המחנכת של הכיתה
ושאלה מדוע בתם לא הגיעה לבית הספר בשלושת השבועות האחרונים,
הם היו המומים. הם ניסו לפתוח את הדלת הנעולה, ומשנכשלו מעשיהם
הם פרצו אותה ולאימתם גילו את בתם האהובה כשהוא כחושה כשלד
וחיוורת כשלג, שוכבת במיטתה כשרק כותונת לילה דקיקה ושקופה
לגופה בליל פברואר קר זה, כשהחלון פתוח והגשם נכנס פנימה.
שפתיה היו כחולות והעלו קצף. הרופאים שהוזעקו למקום קבעו
שנפטרה בשנתה מספר שעות לפני כן, כשמונה שעות לאחר שנטלה את 24
הכדורים שהיו בצנצנת הקטנה. משקל גופתה היה 30 ק"ג - 28 ק"ג
מתחת למשקלה בפעם האחרונה שראו אותה הוריה. ניתוח הגופה קבע
שהנערה לא הכניסה מזון ומשקה לפיה במשך אותם שבועות והיתה במצב
של תנוחת שכיבה מתמדת. ככל הנראה, הסתגרה בחדרה ולא יצאה ממנו
אחרי עבירת טראומה כלשהי. ליבה לא שרד את מצב תת-התזונה החמור
אליו הגיע בשילוב עם כמות הכדורים הגדולה.
בהלווייתה, נאמר כי היתה נערה פופולרית, יפה, בריאה, חייכנית,
בעלת חוג חברים גדול-ממדים ומספר רב של מחזרים. איש לא הבין מה
היתה הסיבה שלה למעשה שעשתה. חבריה לא ראו אותה מאז שהפסיקה
לבוא לבית הספר, שבועיים לפני הטרגדיה הנוראה. היא לא ענתה
לטלפונים שלהם, וכשהגיעו לביתה כדי לבקרה לא היתה תשובה כשדפקו
על הדלת. איש מהם לא היה איתה באותו לילה אחרון שלה, בו התחיל
הדבר.
בהלווייתה, כולם הזילו דמעה, מלבד נער ונערה בלבוש שחור שנשאו
זר סיגליות בידם. כשהלכו רוב האנשים מההלוויה, התקרבה הנערה
והניחה את הפרחים על הקבר, רכנה קדימה ונשקה לראשו. הנער אסף
אותה לזרועותיו והם הלכו מבית הקברות בלא לומר דבר לא לזולתם
ולא בינם לבין עצמם.
שנה בדיוק לאחר מכן, נמצאו אותם נער ונערה מתים במרתף ביתה של
אותה נערה שמתה. הם ננעלו במרתף באופן מסתורי ובמשך שבועיים
היו נעולים שם ללא מזון ומשקה, וכל אחד איבד כמעט שלושים ק"ג
ממשקלו. לבסוף נטלו מספר כדורי שינה שהיו ברשות הנערה ושקעו
לשינה ממנה לא התעוררו.
להלווייתם לא באו אנשים למעט קרובי משפחה, וכשתחקירני החדשות
של ערוץ 2 באו לשאול עליהם רוב התשובות שהם קיבלו היו שהנער
והנערה היו "מוזרים", "פריקים", "אנדרדוגס", שני טיפוסים שקטים
משונים שלא התערו היטב בחברה. הנערה היתה מתהלכת תמיד לבושה
בשחור עם שרשרת בעלת תליון גרזן מכסף ואילו הנער גם הוא היה
מתהלך לבוש בשחור ומאופר באיפור של נשים. שמועות אמרו שראו
אותו הולך לגן העצמאות מספר פעמים, ושמועות נוספות טענו שתמיד
היה מבריז מבית הספר כדי לעשן גראס, ושהיה מסתובב עם משקפי שמש
גם בימים בהם לא יצאה השמש כלל. רק מעטים סיפרו עליהם דברים
חיוביים, אמרו שהנער התנדב במחלקת סיוע לנוער בעל הפרעות
אכילה, ושהנערה התנדבה במוקד סיוע לנערות נפגעות תקיפה מינית
ולנוער בעל זהות מינית מטושטשת. אבל התחקירנים ראו שלא יצא להם
מזה סיפור, ובסוף בחדשות לא אמרו עליהם כלום, אפילו בעיתונים
לא היתה ולו ידיעה קלושה על מותם בסגנון "שני תלמידי י"ב
בתיכון לאומנויות במרכז הארץ נמצאו מתים במרתף של בניין
משותף".
התקשורת אוהבת סיפורים גדולים, אבל נדמה שקדושתה של מחווה של
מלאכים - גם אם היא נעשית באופן שרק יד הגורל מסוגלת למולל
וליצור, כאילו היו החיים גוש פלסטלינה - דוחה אותה. משהו
בסנסציה נעשה אנושי במובן מסוים ומאבד מקסמו הצהוב, הוא מקבל
נופך אפל יותר, שבני-אדם חובבי טייק-אווייז ו"מי רוצה להיות
מיליונר" די מתקשים לקבל ולמצוא בהם איזשהו פן להזדהות איתו
מעבר למשהו בסגנון "חבל, עוד מישהו מת". את אבק המלאכים הזה לא
ניתן לשים במקטרת ולעשן, ואי-אפשר לצבוע בו דבר מלבד את הנשמה
שלך, שתיפתח קצת יותר. אבל, אין לדעת: אולי יום אחד גם אתם
תמאסו בג'אנק פוד שהטלוויזיה מציעה לכם, ותבחינו בטעמן התפל של
הדוגמניות בערוץ האופנה ובסיפורי האהבהבים ב"רמת-אביב ג'"
ובמיני-סדרות על-פי ספריה של דניאל סטיל. ביום הזה תיפתחו לקסם
שבחולניות המתוקה, אותה כמוסה מרירה של אהבת-שווא של המציאות,
ותדעו מהו רעב. ואחרי זה, אולי, אם באמת תהיו ברי מזל מאין
כמוכם, תדעו מהו שובע.



אוגוסט 2000