משהו אחד אני יכולה לאמר בבירור על העולם, מתוך כל 18 שנות
היכרותי עימו. והוא - שאם יש מישהו בתבל כולו שלו יש את הפרעות
האישיות והבעיות הפסיכולוגיות הרבות ביותר - הוא העולם עצמו.

אין עליו בפיצול האישיות של יחסו אלי. לעתים הוא קורן ברון,
מצמיח עצים ופרחים, משובב נופים וקורץ אלי בחן. לעתים, הוא
בוחר לטוות לחיי את מסכות העצב הנוראיות ביותר של לילות אימים
וכפור חודר, ומוסיף לכך דקירה. ועוד בגב. לפרקים הוא טוב אלי
כמו נשיקה של מחזר, לעתים טוב כנשיקת פרידה של קרוב על ערש
דווי. לעתים אוהב כמו חיבוק חם ורך של קרוב ודואג, ולעתים כמו
ידיה השנואות של האם המכה, מטיל אותי לפינת הבדידות.

אין עליו בחוסר ההחלטיות הזו, שאף לא מאפשרת לי לשונאו משום
הטוב והיופי שבו. אין עליו בחסכי ההורים והילדות של פעוטי
העולם כולו. אין עליו בהפרעות הפסיכוטיות של המשוגעים כולם,
כיוון שהוא אוצר אותם כולם בתוכו. אין עליו בטירוף החושים,
בכאב החד, בלבד המפלח של חוסר ההבנה של האחר אותך - השונה. אין
עליו בתחושה שאפילו הפסיכולוג שלך לא מבין אותך...

לפעמים אני תוהה, לאן נעלם הפסיכולוג של העולם, ואיך זה שהוא
עדיין לא כלוא במוסד להחלמה נפשית, מסומם מכדורים, שלא הם
הגורמים להזיותיו. לפעמים אני מדמיינת אותו יושב מכווץ, מחבק
את עצמו, רועד.

משהו אחד אני יכולה לאמר בבירור על העולם, והוא - שהוא מטורף
לא פחות ממני.