הלכנו ביחד, החזקתי אותה חזק כי פחדתי שהיא תיפול. הקבר שלו
היה הקבר האחרון, החדש ביותר, הקבר הטרי. אני ואמא שלי הלכנו
לקבר. "אסור לנשים להכנס" זה מה שהם אמרו. אבל אחרי שכל הגברים
יצאו משם הלכנו בכל זאת.
עד שהגענו לשם, זה נראה כאילו עבר נצח. בהתחלה שתקנו, לא
הוצאנו שום קול ואז אמא פרצה בבכי, היא נתלתה עלי, אוחזת אותי
כאילו אני הדבר היחיד שנשאר לה והיא מפחדת לאבד, צועקת את
דמעותיה אל השמיים. לא יכולתי לעצור את עצמי יותר, פרצתי גם
אני בבכי קולני ומריר. פתאום היא השתחררה מאחיזתי והפילה את
ברכיה על האדמה "אבא. אבא". היא נישקה את האדמה מלאת האבנים
שעליה היו כמה זרי פרחים.
לא טרחתי לנגב את הדמעות, נתתי להן ליפול ולפגוע באדמה.
התכופפתי ונגעתי באדמה בידי ולחשתי "סבא" וזהו. אמא עוד המשיכה
למלמל אליו מילות געגועים וצער, אבל לי זה הספיק, אני יודעת
שהוא עוד קיים אצלי בלב, לאמא זה היה יותר קשה. אמרתי לה שצריך
לחזור, לא בטוח שיחכו לנו. היא התעקשה עוד קצת. "אני צריכה את
הזמן שלי" כמו שהיא תמיד אומרת.
בדרך חזרה הרגשתי מעט הקלה, אמא כבר לא היתה צריכה תמיכה
וניסיתי כמה שפחות לחשוב על מאורעות היום ובעיקר על מאורעות
היום שלפני, יום שאני לא אשכח.
בן אדם שאני לא אשכח. המון אנשים אהבו אותו ומתגעגעים אליו בכל
נשימה. אני ביניהם ואני מתגאה בכך שאני נכדתו, אני מתגאה בכך
שיש לי קשר דם לאדם הכי צדיק, טוב לב ואוהב שזכיתי להכיר. סבא
שלי.
-תאירוש, תאיר מתוקה, איפה סבא?
-סבא בשמיים, אמא מרה אסבא בשמיים אסבא לא איהיה פה אותר. |
