ערב שישי שיגרתי באמצע ספטמבר, יושבים כמה חברים בדירה שלי
ברמת אביב, כוס קפה שמתחיל להתקרר ביד אחת, סיגריה ביד השניה,
הטלויזיה מרצדת לנו ברקע והמערכת נותנת לה קולות רקע.
מאסנו כבר בקיץ הזה, מהחום המתמשך, מהחזאי שמודיע כל ערב שמחר
לא יכול שום שינוי בעומס החום, משעות ים עודפות והמזגן שלא
מפסיק לטרטר מאז שהדלקתי אותו אי שם בחודש יוני.
עשינו כבר הכל בקיץ הזה, רקדנו בכל המסיבות, נזרקנו בכל
הפסטיבלים ולא פיספסנו אך פאב שנמצא באזור גוש דן, אפילו ליוון
עשינו קפיצה קטנה, ובשאר הזמן התבטלנו.
השעה שמונה בערב, ונראה כאילו אנחנו יושבים פה לנצח, ספרנו כבר
את כל הבדיחות במהלך הקיץ, ועכשיו כבר לא נשאר ממה לצחוק.
מיקי זורק "שששש... תהיו בשקט יש חדשות". שירי בתנועת יד עצלה
מושיטה יד לשלט ומכבה את המערכת, גיל מגביר את הטלויזיה עם
הבוהן ברגל, החום הזה משתק את כולנו, וכל תזוזה נראית בלתי
אפשרית. אני ושירי מסתכלות אחת על השניה מבטיחות שאחרי החגים
אנחנו נרשמות למכון כושר, מיקי וגיל מגחכים.
עודד בן עמי מסדר את העניבה מאחורי הלוגו של החדשות של ערוץ
שתיים, עם סיום האות הוא סוקר את אירועי היום, ועובר לכתבות,
שירי דופקת פיהוק, אני נמתחת לאחור בפוף, גיל שואל את מיקי עם
זה ממש מעניין אותו, מיקי עונה שלא שהוא רואה רק מתוך הרגל,
גיל מותח את הרגל ועושה MUTE לטלויזיה, שירי מגבירה את המוסיקה
האלקטרונית במערכת.
על הטלויזיה רצים חיילים עם נשק, הבזקי פיצוצים מהלילה הקודם,
המוסיקה עדיין מנגנת ברקע, שירי מתחילה לתופף עם הרגלים על
השולחן, הגוף של גיל מתנדנד מצד לצד. בטלויזיה תמונות של
מכוניות מחוררות, הטלפון של מיקי מצלצל, ירון מהצד השני שואל
מה קורה, המוסיקה משתלטת על שירי וגיל והם רוקדים עכשיו באמצע
הסלון. בטלויזיה גוויות על אלונקות במסעות הלוויות, המוסיקה
מטפסת לשיא הקצב, ומיקי לוקח שאכטה ועונה "הכל שיגרתי".