יואב עולה בקשר, הוא נמצא בעמדת האדום הצפונית ואומר שיש שועל
שמסתכל עליו מוזר ושהוא מבקש א' לירות בו.
דורון, הקצין, עולה מולו ואומר שישאל את השועל אם הוא מכיר את
זריזי מטוב טוב הגמד.
ככה זה קו צפון - אין שום דבר לעשות חוץ מלהפוך אבנים וסלעים.
תקועים בתוך שיגרה קבועה שלא משתנה.
יום אחד נראה כמו היום לפניו והיום אחריו דומה לאותו יום שבוע
קודם.
מדי פעם חיזבאללה מתנהגים כמו ערבים ויורים עלינו פצמ"רים
וטילי נ"ט, על רובם כתוב "תוצרת ישראל" וזוהי כנראה הדרך שלהם
להחזיר את כל ה"מתנות" שהשארנו להם כשברחנו ממלכודת המוות הזו
שנקראת לבנון.
בדרך כלל אחרי יום של "זיקוקים" חוזר להיות שקט, לפחות עד הפעם
הבאה שיתחשק להם לעשות שריר ולהגיד שהם כאן, לא הולכים לשום
מקום ושהם לא יפסיקו עד שכולנו נהיה בים או מתחת לאדמה.
כבר כמעט ארבעים דקות אני עומד ושומר כאן בעמדת הכחול מסתכל
דרך חרך-הירי על רכס ההרים שמולי - בכל כיפת הר עומד מוצב דומה
לזה שאני נמצא בו. מגדל שן, מבודד, שמור, שקט וקטן. כל כך
קטן.
אני מוציא חפיסת נובלס מכיס הדגמ"ח ומצית מכיס הדש השמאלי.
בדיקה מהירה מגלה שנשארה לי קצת פחות מחצי חפיסה- יש יותר מדי
ימים ופחות מדי סיגריות.
רוב הסיגריות שבחפיסה הן נובלס, אבל יש כמה מרלבורו אדום הודות
לטרייד-אין שעשיתי עם וקנין הצרפתי המשוגע של המחלקה.
וקנין החליט בגיל 22 שהוא עולה לארץ לבד בשביל לעשות צבא.
כששואלים אותו: "תגיד וקנין, למה אתה צריך את כל הבלגן הזה שיש
כאן, כל המשפחה שלך בצרפת, ואתה פה בארץ הפיגועים, שומר על
חורים שאתה אפילו לא מסוגל לבטא את השמות שלהם." ואז הוא נותן
מבט של מתרכז כאילו מחפש להביע תחושה מסויימת שלא נתקל בה
קודם, ועונה "אהה, אתה לא תבין זה. זה חשוב, זה זיונות זה."
"כן וקנין אין ספק, שמה שהולך כאן זה באמת זיונות."
אבל את הכינוי 'משוגע' הוא לא קיבל בגלל שהוא כזה ציוני. את
הכינוי הוא קיבל בגלל החיבה המוגזמת שיש לו לנשק חם, למשל
לרימונים שלו הוא נותן שמות של חברות לשעבר. וכשמישהו מציק לו
כמו למשל מחקה את המבטא הצרפתי שלו הוא מייד מתרגז ומאיים,
"אהה, תיזהר שאני לא אזרוק עליך את ראשל שלי תיכף".
פעם אחת באימון פלוגתי יצא לו לירות במק"ח והדה-גול הזה פירק
את הברוס עד גרגר אבק השריפה האחרון כשתוך כדי הירי הוא צוחק
צחוק מטורף ומשרבב משפטים בצרפתית, ומדי פעם הוא פולט בעברית
"אני רמבו אני רמבו". תוך כדי שנערמים על האדמה תרמילים הוא
פתאום הסתכל עליי צרורות הכדורים שהוא ירה הפכו ארוכים יותר,
ואפשר היה לראות את נצנוץ הטירוף בעיניים הקטנות והשחורות שלו
שישבו מאחורי זגוגיות משקפיים קטנות ועגולות.

אני מדליק סיגרית נובלס, מעדיף לשמור את המרלבורו למחר לאחרי
ארוחת יום שישי ולשבת בצהריים כשנדרבק "נס-מסייעת". גם בחור
כזה צריך ללמוד ליהנות מהדברים הקטנים.
אני שואף את הסיגריה במציצה ארוכה שומע את הדבק והנייר ואת
התולעים נשרפות לאט לאט דרך מסך העשן, מסתכל על הכפרים הפשוטים
שבדרום לבנון.
עוד לא חושך, אבל האורות בכל הכפרים כבר דולקים. אני בוהה
באורות הכתומים זמן ממושך מבלי למצמץ והכל מתערבב ונהיה
מטושטש. זה כבר לא לבנון ואני לא בצבא אני במזרח הרחוק במסיבת
full-moon - אלפי אנשים סביבי מכל העולם רוקדים לצלילים
אלקטרוניים מטריפים. האורות הכתומים הם לפידים בוערים ששני
בחורים רזים מעבירים ביניהם בלהטוטנות מושלמת. בחורות
אירופאיות זהובות שיער רוקדות, מתפתלות מולי, חלק גופן העליון
חשוף ומשוח פסים עדינים של צבע זוהר בחושך ונורות אולטרה סביב
הפטמה מדגיש אותה, מטרה מסומנת, יעד לכיבוש. פס נוסף מסתלסל
סביב הבטן ונעלם לכיוון חריץ הישבן שמכוסה בד לבן עדין, כמעט
חצאית.
המוזיקה מגיעה לשיא והלב שלי פועם כמו שלא פעם אף פעם. אני
רוקד. אני קיים. אני רוצה להישאר ככה לנצח.
סביב כולם הופכים לישות אחת שקופצת ורוקדת ומזיעה. אנשים
מתמזגים ומתמסטלים ומתפרקים והכל יחד מרגיש...
טה טה טה!!! טה טה טה!!! מקבץ יריות מחזיר אותי למציאות.
הבחורות והלפידים נעלמים. אני מתאפס ושואל בקשר מה היריות
האלה. דורון עולה מולי ואומר שזה ירי תקין, שהשועל כנראה לא
מכיר את טוב טוב ושליואב נמאס אז הוא החליט לירות.
אני מגביר את הטרנזיסטור הקטן שמלווה אותי כל שמירה ושמירה.
אני קולט איתו בקושי את גלגל"צ ועכשיו אני מצליח לשמוע את לילך
ברנע שבקולה הענוג אומרת שהשמש תשקע ב-19:25 בדיוק. אני רוצה
להגיד לה שכאן השמש כבר התחילה לשקוע ואם היא רוצה היא יכולה
לבוא לכאן, לשבת על סוללת הבטון ולהסתכל על השקיעה יחד איתי.