"נסעתי ברכבת, ראיתי את הנוף חולף: בתים, מכוניות, ים כחול
וחלק.
הייתי בדרך לשדה תעופה. הייתה לי טיסה בחמש אחה"צ. במזל תפסתי
את הרכבת. כמעט פיספסתי אותה בגלל נהג המונית הטיפש הזה. אוף,
ישראלים מפגרים, לא יודעים לנהוג. למרות שזה דבר ידוע זה עדיין
מעצבן. כן, אני לא הנהגת המושלמת. נו, למדתי לנהוג בישראל אז
זה צפוי.
בשניה האחרונה עליתי על הרכבת וזהו, אני בדרך למטוס, עכשיו הכל
יהיה בסדר.
אוף, כמה זמן לוקח לבדוק מזוודה אחת? מה קרה? אתם מחפשים את
הקוק? אם כן הוא נמצא עמוק ב... שלי, בסדר? רוצים מפה? או, סוף
סוף כרטיס. להתראות מזוודה וזהו, אפשר לטייל בסבבה עד הטיסה.
מזל שזכרתי לקחת את הדיסקמן החביב שלי. מיושן אבל אמין. אני לא
מאמינה שקניתי אותו לפני כל כך הרבה זמן. מתיישבת, חושבת על כל
מה שאני אעשה..."

אמא... אמא??? מוטי מציק לי. א-מ-א!
הצווחות של הילדים הכריחו אותי לסגור את היומן ולחזור למציאות.
החזרתי את היומן המפורק לשקית ושמתי במקום שלו בין המיטה
לקיר.
אילו היא היתה יודעת שאני קוראת אותו היא היתה כועסת, פעם אחת
היא כבר מצאה אותי מחטטת בו. אוי, איזה ריב היה לנו.
ניגבתי את הדמעות, יצאתי מהחדר שלה וחזרתי למציאות בלעדיה.