התחלתי לחשוב על כך מזמן, עוד הרבה לפני שהבנתי את זה.
המחשבות הפחידו אותי מאוד, אבל לא היתה ברירה, הייתי חייבת
לשוב לנושא הזה עוד הרבה, זה היה בלתי נמנע.

לפני בערך חצי שנה ישבתי בחדר ושמעתי כמה מהשירים של
Evanescence וכמה שירים של סער בדישי שאני מאוד אוהבת ומעריצה,
וכמובן את השיר של Lasgo-Cry כשחשבתי כמה אני מנסה תמיד להתאים
את עצמי ואף אחד לא עושה מאמץ, אפילו הקטן ביותר כדי להתאים את
עצמו. בדיוק כשחשבתי שסוף סוף הכל מתחיל קצת להסתדר זה קרה,
ושוב הרגשתי את הצורך לעשות משהו יוצא דופן כדי שישימו לב,
שיראו מה עובר בליבי ובראשי.

כמובן אף אחד לא האמין שזה קרה, כולם ניסו לשכוח, התחילו לצחוק
על זה אפילו מדי פעם. אך אותי זה לא הצחיק, זה רק גרם לי לרצות
לעשות משהו חמור עוד יותר.
אבל איך אפשר להאשים אותם?! הם לא אשמים בכלום, נכון? אני לא
טועה? תמיד, ובכל אני אשמה. תמיד ובכל אני חוטפת את העצבים.
ות'אמת שזה גם לא כזה איכפת להם - אם זו הייתי אני או לא, כי
הרי תמיד איכשהו אני אשמה אז הם לא חוקרים, ישר מאשימים.

זה קרה כשישבתי בחדר הקשבתי לדיסק כמעט הכי אהוב שלי, עם
סיגריה ביד, פה ושם לוקחת שכטה, פה ושם שרה עם הדיסק, כשעברה
בראשי המחשבה... "למה לי לסבול את כל זה?! אני לא חייבת כלום
לאף אחד, אז נולדתי, זה לא אומר שאני אשמה בכל. או שאני טועה?!
אולי מאשימים אותי בכל דווקא בגלל שנולדתי?! אולי הם בכלל לא
רצו אותי?! אולי? לא, זה מטורף, הם אוהבים אותי, אם הם לא היו
אוהבים אותי הם היו שולחים אותי לאימוץ. נכון? אולי אני צריכה
שוב לברוח, אולי לא ברחתי מספיק רחוק? אני חושבת שאת המשפט
מהשיר "אני מאבד אותך" של סער בדישי, המשפט "את אמרת שתפסיקי,
שרק רצית לנשום, והנה את נכנעת, ומה עלי לעשות..." כל-כך מתאים
לאלעד להגיד לי את המשפט הזה עם כל החתכים שעשיתי לעצמי...

עברו במוחי עוד הרבה מחשבות כאלה, אך שאלה אחת, הגדולה מכולם
לא עזבה אותי מעולם: "למה הם לא שמים לב? למה?".