היה חושך. אור האיר מדלת שהייתה טיפה פתוחה אשר עמדה מולנו.
פחדתי, נורא פחדתי. כבר חשבתי שהוא סתם מתחזה לשוטר. שאלתי
אותו בקול חלש: "לאן אתה לוקח אותי?" הוא אמר לי: "אתה בתחנת
המשטרה עכשיו, ילד. זאת הכניסה האחורית לחדר החקירות." נכנסנו.
אני רואה את אמא, את אבא ואת עומרי הקטן. אני רץ לעברם בוכה,
מחבק אותם. אמא אומרת לי: "כל כך דאגנו לך, איפה היית?" ואני
לא משיב כלום. השוטר עונה לה: "מצאנו אותו בחלקה הישנה של בית
הקברות, היו לו אזיקים מצ'וקמקים על הידיים". כבר ראיתי את אמא
רומזת לי עם העיניים... רומזת לי משהו כמו: אביב, אנחנו נדבר
על זה בבית. היא פולטת פיהוק של עייפות, ואומרת לשוטר: "תודה
רבה, עזרתם לנו מאוד, אני ממש מודה לכם שמצאתם אותו, אני לא
יודעת מה הייתי עושה בלעדייכם..." הגענו הביתה, השעה הייתה כבר
4:08 לפנות בוקר. היו לי בקושי שעתיים ורבע לישון עד שאצטרך
לקום לבית הספר. שכבתי במיטה ולא נרדמתי - במילא כבר נרדמתי
בבית הקברות המפחיד הזה. חשבתי, כל הזמן חשבתי, מה אני אגיד
לאמא... להגיד שכבר שבוע אני עוקב אחרי פורץ ולא הלשנתי עליו,
להגיד שאני מסכן את עצמי? אני כבר יודע מה התשובה תהיה:
"חודשיים ריתוק, בלי טלוויזיה, בלי מחשב, בלי סקייטבורד, רק
לימודים!" אוי, כמה שלא רציתי את זה... החלטתי להמציא משהו,
במילא יש לי זמן עד שאחזור מבית ספר, יש זמן. קמתי בבוקר,
השעון המעורר שבפלאפון העיר אותי, השעה הייתה 6:30 בדיוק.
יצאתי מהחדר לצחצח שיניים, פוגש את אמא במסדרון, בוקר טוב היא
לוחשת לי, ואני משיב לה בחיוך: "גם לך..." היא אומרת לי: "אתה
לא הולך היום לבית ספר אז אל תתארגן". אני מופתע אבל לא אכפת
לי, לא שואל לסיבה, רץ למחשב... השעה שבע בבוקר. אמא מכינה קפה
לכל בני הבית. עומרי כבר יצא ללימודים. אבא יושב בפינת האוכל
וקורא עיתון, אמא מכינה לו קפה ובו-זמנית קוראת לי לבוא לשתות
איתם קפה. אנחנו יושבים שלושתנו סביב השולחן העגול של פינת
האוכל. אבא שואל אותי: "אתה מוכן לספר לי מה קרה אתמול?" אני
מהרהר ואומר שסתם שיחקתי עם חברים מהקיבוץ. אבא אומר לי: "זה
כיף לשחק בשוטרים וגנבים בשעה שלוש בבוקר בבית קברות נטוש?
ועוד להישאר לבד ולבכות? עזוב, אתה לא חייב לספר." השעון מראה
כמעט רבע לשמונה. סיימנו כולם לשתות את הקפה. אמא אומרת לאבא
שהיא לוקחת אותי. אני שואל: "לאן? לא אמרת שיש לי חופש היום?"
אמא אומרת: "חופש לא תקבל ממני במתנה, יש לך תור לפסיכולוגית."
אני לא רוצה, אני ממש לא רוצה. אבל אני מפחד מריתוק. אני מסכים
לבסוף. כל הדרך באוטו חשבתי על שאלות שתשאל אותי הפסיכולוגית.
פחדתי. הגענו לביתה של הפסיכולוגית. על הדלת כתוב: ד'ר סיגל
וויצמן - פסיכולוגית מוסמכת". אני נכנס עם אמא. אמא לוחצת יד
לסיגל, ואומרת לה: "טוב, אשאיר אתכם לבד". סיגל ואני מתיישבים
בסלון ביתה. סלון מאוד נוח. היא שואלת אותי שאלות כלליות כמו:
באיזו כיתה אני, השבתי י', כמה אחים אנחנו, השבתי שניים. היא
שאלה אותי אם יש משהו שמפחיד אותי, ואני לא רציתי לחשוף את
עצמי שאני חולם על בית הקברות ושאני מבקר שם מדי יום, אמרתי
שלא. סיגל הבהירה לי שאין לי מה לפחד ממנה, שאני יכול לספר לה
הכל, שהכל נשאר בינינו. עדיין פחדתי לספר, אנ'לא סומך עליה כי
רק הכרתי אותה. אחרי זה סיגל עשתה לי מין סוג של היפנוזה כזאת,
הרגשתי קצת מעופף כזה, כאילו אני לא מרגיש כלום. אמרתי לה מה
שעל הלב: "הכל התחיל בכך שהלכתי לבית הקברות, נסעתי לי על
הסקייטבורד וראיתי איש חופר בור, שיתפתי את חברי הטוב בזה והוא
לא האמין לי, אז שיתפתי חבר אחר והיינו מאוד סקרנים ו... (לוקח
אויר), נכנסנו לשם וחטפו אותו ואותי השאירו זרוק וקשור עם
אזיקים בידיים על ענף של עץ". לא האמנתי שיכולתי לדבר כל כך
מהר! סיגל הכינה לי תה, שתינו יחד את התה והיא אמרה לי שהיא
תשמור את מה שאמרתי בתוכה, ושרק שנינו נדע מזה. רציתי להגיד לה
שגם חלמתי חלום אבל לא היה לי נעים... כבר שינינו נושא.
דיברנו ודיברנו על סתם נושאים מהחיים, פיתחנו טיפה קשרי
ידידות, עד שפעמון הבית התחיל לצלצל, סיגל הלכה לפתוח, אמא
הייתה בדלת, תמה הפגישה ונפרדתי ממנה לשלום. חזרנו הביתה,
הבטתי בשעון, השעה הייתה 9:25, הלכתי לישון, הייתי עוד עייף.
אני שוב חולם חלום, אני חולם שעמית זרוק מת בבית הקברות, אני
מתעורר מצעקותיה של אמא, "אביב, מה קרה?" אני כולי מזיע, דמעות
של התעוררות מפחידה בעיניים. אני אומר לה: "תירגעי, זה רק חלום
רע..." "מה חלמת?" היא שואלת, "אממ, אני לא זוכר..." היה ברור
לי שאני זוכר, פשוט לא רציתי להגיד לאמא, היא תחשוב שאני ילד
מטומטם. קמתי מהמיטה, ראיתי כבר שהשעה הייתה 12:45, עוד שעה
ו-45 דקות חבריי ללימודים מסיימים ללמוד, חשבתי אולי ללכת לאחד
מהם. הלכתי למקרר, פתחתי את חטיף ה'דנונה בר' שלי, מתענג על כל
עיגול שוקולד שנכנס לפי, אחרי זה טרפתי פיצה והלכתי לראות
ארתור. סיימתי לראות ארתור, זפזפתי בטלוויזיה, היו דפיקות
בדלת, הייתי לבד בבית, אמא ואבא היו בעבודה, שאלתי מי זה, ואני
עדיין מפוחד, בודק כל דבר, לא ענו לי, שאלתי מי זה, לא ענו לי,
פתאום בעטו בדלת, היא לא נפלה, היא חזקה מאוד, לא הייתה בעיטה
חזקה, סתם בעיטה, שאלתי מי זה... מציץ מן העיגול שבאמצע הדלת
ורואה יד שמסתירה את החור. לא מפחד, לוקח סכין פותח את הדלת
ו... המשך יבוא